כל שעור צריך להיות חוויה כאילו לא יהיה עוד שעור – ראיון עם אריאלה פלד
מראיינות ורדה זהבי-למברסקי והניה רוטנברג
את אריאלה פלד (טליתמן) פגשתי לראשונה בשנת 1993 בהשתלמות שהעבירה בחיפה במסגרת ארגון מורים למחול.[1] את ההיכרות המחודשת עמה יזמה ורדה זהבי-למברסקי, תלמידתה באולפן המחול תל-חי, הגליל העליון. האולפן למחול הגליל העליון, שהוקם בשנת 1960, היה הראשון שהתפתח בפריפריה כחלק מצמיחה חברתית ותרבותית בקיבוצים בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. על הקמתו אחראים כמה אנשים בעלי חזון: אריאלה פלד, ירי (ירמיהו) סביר המוזיקאי, ואברהם בנאי ראש המועצה האזורית גליל עליון. המפעל התרבותי והחינוכי שהקימו בפריפריה היה מרוחק מאוד מהעשייה במרכז, דבר שהערים קשיים כמו הקושי לחשוף את התלמידים לסגנונות ריקוד שונים או לגישות חדשות של הוראת מחול. למרות זאת נעשתה שם עבודה רצינית ומעמיקה, מלאת השראה ויצירתיות. הדבקות באידיאולוגיה חינוכית ואמנותית, המסירות האישית, האמונה בצדקת הדרך והשמירה על רמה מקצועית – כל אלה תרמו ליצירת מוסד חיוני שהוציא משורותיו אנשי מחול משפיעים כמו יאיר ורדי (רקדן, יוזם ומנהל מרכז סוזן דלל ולימים דיקן החוג למחול באקדמיה למוזיקה ומחול על שם רובין בירושלים בין השנים 2012-2004), או נטע פולברמכר (רקדנית וכוראוגרפית ומנהלת להקת מחול בניו יורק ודיקנית החוג למחול באקדמיה למוזיקה ומחול על שם רובין בירושלים בין השנים 2016-2013).[2]
הראיון עם אריאלה חובק שני סיפורים שאינם ניתנים להפרדה: סיפורה האישי של ילדה שנאסר עליה לרקוד בשל מום מולד בלב ושכנגד כל הסיכויים הקימה עם שותפיה את האולפן למחול בתל-חי שהתרחב והתפתח למכללת תל-חי. ולצד זה חלקה בסיפור של החברה הקיבוצית שעסקה בפיתוח תרבות בפריפריה במדינת ישראל הצעירה למרות הקשיים הרבים שנערמו לפתחה, והשפעתה על התפתחות סדר היום התרבותי והחברתי בישראל.
הראיון עם אריאלה התקיים ב-6 לאוקטובר 2010 בביתה בקיבוץ משגב-עם, הממוקם על פסגת הרי נפתלי. על מרפסת ביתה, כשלרגלינו נפרש עמק החולה ומולנו נישא במלוא הדרו החרמון, שמענו את סיפורה המופלא על הקמת האולפן ועל עקרונות גישתה החינוכית-מחולית.[3]
ספרי לנו על עצמך
נולדתי בתל אביב, ילדה חולנית [1934]. הייתי תלמידה טובה. אבי סיפר שבגיל שמונה בערך אספתי ילדים קטנים והייתי מסבירה להם על כל מיני דברים, [למשל] על הענף. כל הזמן הרגשתי שאני מוכרחה ללמד, […] בגיל 8 עשיתי ריקוד בכתה לפי [המוזיקה של] ולס הפרחים. שם התחיל הכל. יש לי אחות – רחל טליתמן (עכשיו בת 81) שהתחילה בגיל 3 ללמוד אצל גרטרוד קראוס. כל השנים היא רקדה אצלה ואני קינאתי בה כל הזמן בפנים. לא אמרתי לאמא כי הייתי חולה, היו לי בעיות בלב ולא הרשו לי לרקוד. אמא אמרה: "בגיל שש תתחילי ללמוד על פסנתר", וכך נחרץ גורלי לנגן, ואחותי רקדה והתפתחה. ניגנתי אצל אלכסנדר בוך, [אבל] הלב שלי היה תמיד במקום אחר ולא ידעתי להסביר.
[…] בשנת 1945 גרטרוד עשתה כוראוגרפיה לאופרה, ואחותי שהשתתפה באופרה לקחה אותי כל ערב איתה למופעים, כי שני ההורים שלנו עבדו. […מהסתכלות ושמיעה] ידעתי בעל פה לשיר את כל האופרה ואת כל הריקודים. […] בחדרי ההלבשה ראיתי את התלבושות שעל הבמה היו זוהרות – סמרטוטים.
בילדותי […] מנהלת בית הספר "לדוגמא" [בו למדתי] הזמינה את גרטרוד להעביר חוג (לגרטרוד לא היה אף פעם כסף. היו ימים שלא היה לה מה לאכול). היא [גרטרוד] ישר קלטה אותי, קראה לאמי ואמרה שהיא רוצה אותי, […] לשם הלכתי, הייתי אולי בת 11.
[במסגרת חברותי בתנועת הנוער מחנות העולים, הגענו כל הסניף כדי להשתתף] בכנס של חגיגות 25 של קיבוץ עין חרוד. [בשל מחלתי] שחררו אותי [מפעילות] גדנ"ע [אך לבקשתם] עשיתי לכל שכבה ריקוד. לא למדתי אף פעם, וזאת היתה הפעם הראשונה שעשיתי חמש או שש כוראוגרפיות. […] החלום שלי היה להיות מורה לספרות, ומאחר וקראתי המון לקחתי שירים ועשיתי מהם ריקודים – כמו שירים של שניאור וביאליק. […] חומה [לימים טבנקין, אז עדיין לא היתה נשואה ליצחק] ראתה אותי [בכנס בעין חרוד] ושאלה עלי, ואמרו לה שאני גומרת י"ב והולכת לגרעין ולקיבוץ משגב-עם.
[…] כשיצאנו במסגרת הגרעין לנח"ל, נפלתי למיטה אחרי חודש בטירונות. הלב שלי לא היה בסדר וחטפתי דלקת פרקים איומה. ממש לא יכולתי ללכת. בימים ההם הייתה בצבא 'קצבית' בזמן ביצוע תרגילי הסדר, ואני הייתי ה'קצבית' של הכיתה. למרות מצבי הבריאותי קיבלתי רק שלושה 'גימלים' רק בגלל שלא הייתה 'קצבית' אחרת. הייתי מגיעה למגרש המסדרים בוכה וצועקת מרוב כאבים. החזקתי מעמד עד מסדר הסיום וכשזה נגמר העבירו אותי ישר לבית חולים עשר בחיפה. שם שכבתי שמונה חודשים בלי לזוז. אני זוכרת שבאותה תקופה אחותי נסעה ללמוד בלט בארצות הברית וכשחזרה מלימודיה אני הייתי בשיא הכאבים.
איך התפתחה דרכך המקצועית?
[…] הגעתי [עם הגרעין] למשגב-עם בשנת 1953. הגעתי באביב ואמרתי – זה המקום שלי! [אבל] כאן ישר חליתי בגלל הקור, ושכבתי 8 חודשים בלי להזיז רגליים. אי אפשר לתאר את התנאים שהיו, [אפילו] שירותים לא היו בצריף. [בגלל מצבי הבריאותי] עבדתי במשגב-עם במחסן, תפרתי כפתורים.
יום אחד (בשנת 1956) נכנסה [למחסן הבגדים שבו עבדתי] אשה קטנה – מרגלית בנאי (מותיקות קיבוץ דפנה שלמדה בימוי באנגליה) ואמרה לי שהכניסו את המים של הדן לצינורות. מאחר והחבר'ה בקיבוץ דפנה[4] החליטו לחגוג את חג המים (1957), מרגלית רצתה לעשות חג גדול וחומה טבנקין, שעבדה אז במחלקת התרבות של הקיבוץ המאוחד וזכרה אותי מעין-חרוד, שלחה אותה אלי.[5]
מרגלית, הבמאית, רצתה ריקוד עם חמש תמונות […] – מים זורמים, הכנסתם לצינורות, ואנשים שמחים. היא רצתה את ירי (ירמיהו) סביר משדה נחמיה שיעשה את המוזיקה. […באותה תקופה] רציתי להיות מורה לספרות אבל לא שלחו אז אף אחד ללימודים כי לא היה כסף לכלום, ורק בגלל שהייתי חולה הסכימו לשלוח אותי לסמינר אורנים [ללמוד ספרות]. [אבל] חומה לא עזבה אותי ובגלל החג ויתרתי על הלימודים, זה היה המזל שלי, וכשמרגלית אומרת משהו – זה מתקיים! […] עברתי לגור בדפנה (היה שם חם יחסית והיו כדורי בשר ופירה, במשגב-עם לא היה מה לאכול. פינקו אותי והביאו לי פרחים לחדר) אבל לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
איך יצרת את חג המים?
היא [מרגלית] הסבירה לי את הרעיונות שלה ואני התחלתי להעביר את זה לבמה. אמרתי שבלי מוזיקה אי אפשר. ירי היה אז פרוד מאשתו ואחרי לימודים באנגליה. […] מרגלית ספרה לו על החג […] ובקשה שיבוא לדפנה פעם אחת ויראה אם הוא רוצה לעבוד איתי. הביאו אותו לצריף חדר אוכל ילדים, שמו פסנתר והביאו כיתת ילדים. לא ידעתי מה אני עושה. ירי התיישב ליד הפסנתר בלי לומר מילה וכשהתחיל לנגן גרשווין, המורה לתנ"ך ביקש שיפסיקו בגלל שאני מקלקלת את הילדים עם המוזיקה הזאת. ירי ניגן ואני התחלתי "להשתגע" בגלל הנגינה שלקחה אותי למקומות אחרים. אחרי שלושה ימים הוא הודיע למרגלית שהוא מסכים לעבוד. הוא לקח נגנים שונים מהקיבוץ וכתב את המוזיקה לחג המים. הייתי מדברת והוא היה מנגן, הייתי צוחקת והוא ניגן את הצחוק שלי. הדמיון עבד כי לא ידעתי שום דבר.
זה היה חג גדול. היתה מקהלה, וכל המשק היה על הבמה. לא לקחתי ילדים צעירים כי לא ידעתי מה לעשות איתם (מאוחר יותר לקחתי גם ילדים בני שלוש). לאט לאט הנשמה שלי נכנסה לירי. הוא התאושש […] וצמח הקשר בינו לאברהם בנאי (ראש המועצה האזורית גליל עליון). כשנגמר חג המים הייתי מלכת העולם. [לאחר החג] הוחלט לעשות מסיבת סיום אצל בנאי בבית, ובמסיבה הוא קם ואמר: "תשמעו, חוויה כזאת היא חוויה של הגליל. אני מכריז שעם ירי ואריאלה יקום בית ספר לאמנויות בגליל. וזה יהיה בתל-חי" – כך הוא אמר. זה היה רגע הסטורי.
[…] ירי שילם מכיסו להקים את המרכז. הוא לקח אותי לפרופסור בביילינסון ושאל אם אני יכולה ללמוד מחול, והרופא אמר: "היא לא יכולה לרקוד"! ידעתי שכך אני מתחילה. לאסיפה במשגב-עם (היו 120 חברים) הגיע אברהם בנאי ואמר שהוא רוצה שאֶלְמד מוזיקה במדרשה למורים למוזיקה (ברחוב שלמה המלך בתל אביב). […] הוא שכנע אותם בכך שאמר שהמועצה משלמת, ויצאתי ללמוד בתל אביב.
מי היו המורים החשובים שלך? ממי הושפעת?
שם [במדרשה] לימדה קטה יעקב – המורה לריתמיקה הראשונה ותלמידה של דלקרוז.[6] השעורים שלה היו תרגום לתנועה של המוזיקה שניגנה. לא היתה לי שום בעיה, כי קבלתי מתנה. […] התלהבתי מאוד כי זה היה דבר חדש, אבל בהמשך כל שעור היה אותו הדבר. "השתגעתי", […] זה היה בשבילי נורא. באמצע השנה דברה איתנו מורה מבית הספר על מפגש בסמינר הקיבוצים (1958/9) – "מחול חינוכי" עם יהודית בינטר. ליהודית היתה קבוצה ניסיונית של חמישה אנשים ועליהם היא החליטה ליישם טכניקה של שחרור ונשימה מובנית. השעור היה מובנה והיו דברים שחזרו על עצמם. בשיעור שלה עברנו על חלקי הגוף השונים וחממנו אותם לאט. אז נפתח לי צוהר וראיתי שקורה לי משהו בגוף, בפעם ראשונה השתמשתי נכון בגוף שלי. אחרי זה קטה נתנה שעור. הלכתי הביתה והרגשתי שיש פה משהו, שאפשר לעשות חיבור בין שני הסגנונות. בשבילי זאת היתה הצלה! זה נתן לי השלמה לגוף.
בסוף השנה הראשונה במדרשה התחלתי להיות "שובבה". לקחתי את תולדות המוזיקה ועשיתי זאת בשיטת הריתמיקה, והוספתי כוראוגרפיה קצת. כבר ידעתי מה אני עושה, [אבל הם] לא הבינו מאיפה אני עושה זאת. ראו ששיטת דלקרוז מתחברת עם כל ההסטוריה של המוזיקה. […] שם ידעתי שאחבר את שני הדברים יחד, שם נולדה שיטת עבודה של הגוף בתוך המוזיקה. קטה מאוד התרגשה וחיבקה אותי חזק, כאילו אמרה לי תודה.
בשנה השנייה הכל עבד והלך קדימה. בערב למדתי עם בינטר, והיא לא לקחה ממני כסף מכיוון שלא היה לי. למדתי גם "במחול החינוכי", ושם [אריה] כלב העביר שעור. הוא למד כוראוגרפיה אצל גראהם, והעביר את החומרים הללו. את המוזיקה אני העברתי. […] מהקבוצה הניסיונית [של בינטר שנפגשה פעם בשבוע אחר הצהרים] התחיל [להתפתח] המחול בסמינר הקיבוצים, [אם כי] משרד החינוך לא אישר קרדיט למקום. על [חברי הקבוצה] היא [בינטר] בנתה את השיטה שלה, שדומה לפלדנקרייז, [אך] לקחה [גם] מהמזרח דברים. לפני שהיינו מתחילים את השעורים עשינו מסג' מיוחד לרגליים ובינטר התחילה להסביר על כף הרגל ולדבר על רפלקסולוגיה (ממציאת הרפלקסולוגיה היתה חברה שלה). כך התחלנו את השעור. […] זה היה בשנת 1959. בסמינר הקיבוצים לא רצו זאת. […] היא נלחמה שיהיה בסמינר הקיבוצים עבודה ב"שחרור", בשונה ממה שהיה נהוג בוינגייט.
[בקבוצה אצל בינטר למדו גם] יהודית ארנון, עדה לוי, עופרה אכמון ונועה מקיבוץ מעברות, [ובאחת השיחות כשדברנו] על פתיחת אולפנות בתנועה הקיבוצית שאלו אותי מה אני עושה. למדתי עדיין מוזיקה ותנועה וידעתי שאנחנו הולכים לפתוח בית ספר בגליל העליון, ואמרתי שהבסיס שלי יהיה מוזיקה. ארנון אמרה שהיא הולכת לפתוח בית ספר גדול, וכל שנה בית הספר יופיע בכל הארץ. אני אמרתי שאנחנו בתל-חי לא נופיע בכלל. התפתח ויכוח עקרוני [כשאני טענתי ש]אם עוסקים בחינוך, אין זמן לחזרות והופעות. בשנים הראשונות הרבה אנשים כעסו שאנחנו לא מופיעים. הויכוח היה האם צריך לצאת ולהופיע או להסתפק בחגים בקיבוץ. [אבל] אני הלכתי להקים אולפן מחוץ לקיבוץ [ספציפי], והקו שלי היה ללמד ולא לבזבז זמן על דברים אחרים.
האם בשנים לאחר מכן היה קשר בין האולפנות?
לא היה שום קשר, רק מאוחר יותר נפגשנו בכנסים של יאיר שפירא. בשנים האחרונות כשהגשתי לבגרות, ואצלי הרבה בנות עשו והכנתי את כולן, כשהתלמידות אמרו מאיפה הן באות הבוחנים אמרו "זה בסדר".
ספרי על עבודתך באולפן בתל-חי
סיימתי את הלימודים בשנת 1961, ואת הכתה ראשונה לימדתי ממש ריתמיקה. ביום שני בשעה 14:00 התחילה הקבוצה הראשונה למבוגרים, [שמטרתה היתה] להכשיר אנשים שיוכלו ליצור חגים. […] בשנת 1962 פתחנו כתה לנערות בתיכון פעם בשבוע, ובשנת 1963 נפתחה כתה לילדים. [באותה תקופה] הגיעו לרקוד הרבה בנים ובחורים.
ירי בחר את האולם, מבנה ארוך שהיה [בעבר] אורווה של סוסים [חלק מהחצר המפורסמת של יוסף טרומפלדור, שהיום משמש כמוזיאון]. ניקינו וסידרנו, וירי הביא ותלה תמונות ענק של צייר אנגלי. [התלמידים] רקדו ושכבו על מחצלות על הרצפה [החשופה], והיה קר בחורף [כי לא היה אז חימום] – אבל אהבנו.
במשך השנים עשיתי השתלמויות במחול, אבל לימודי [במסגרת החוג בבית הספר] אצל גרטרוד [קראוס] והכוראוגרפיות והמוזיקה שלה השפיעו עלי. כמוה אני "רואה" מוזיקה, ישר מנתחת מקצבים וחלוקה בלי להרגיש. [… רק לאחר ש]אני רואה את הניתוח שלה [של היצירה] זה מבהיר לי מה יש בתוכה, אחרת אני לא שקטה. אחרי שאני רואה את המבנה – זה שלי. בגלל זה […] ההוראה שלי התחלקה לדקדוק ויצירה. כשעובדים יחד אפשר להגיב, לגעת, ואז נוצרות אינטראקציות ויוצאים הרגשות שהם מעבר לדקדוק. מתוך החומרים הדקדוקיים שלמדנו [לדוגמא] במשך חצי שנה יצרנו הופעה. גרטרוד [קראוס, שהגיע לאחת ההופעות] נישקה אותי ואמרה "טוב שאתם רחוקים מתל אביב".
בשנים האחרונות [לעבודתי] עסקתי במוזיקה ליטורגית, והתחלתי עם מיסה קריאולה כי היא יותר עממית. […] לקחתי את המיוחד בכל פרק. את הראשון תרגמנו מוזיקלית, יאיר [ורדי] היה הסולן והיתה מקהלת גברים ונשים. כל קבוצה החליטה על התנועות שלה. […] כשעבדנו על הפרק השני עבדנו על קפיצות שהתאימו למוזיקה, ומתוכן בחרנו את המתאימות. לא תרגמנו אלא את הדברים הברורים.
[דוגמא לשיעור שהעברתי] היו "סופגניות" בחנוכה כש"הריבה" היתה הסינקופה. [התנועה של] הסופגנייה הרכה והחמה [נרקדה] על משך של ארבעה רבעים, והזרקת הריבה הפכה לתנועה חדה שהתרחשה על הסינקופה בתום הארבע.[7] [דוגמא אחרת] כששני ילדים [שנעים בחדר ונפגשים באקראי] יוצרים "חלון". לתוך "החלון" נכנסים שני ילדים אחרים ויוצרים "חנוכייה", מבלי לדבר. [ואז] "החלון" מתפרק, ו"החנוכייה" הופכת ל"חלון" חדש אליו נכנסים עוד שני ילדים. כך נוצרת זרימה [המבוססת על רעיון מובנה המוביל להתפתחות תנועה אישית].
השיא הפנימי שלי בא מתוך שגיאה גסה שעשיתי. ביום השואה הרגשתי שאני מוכרחה ליצור [ריקוד]. שמעתי מוזיקה קשה וכבדה, והחלטתי שנצא מתנועה מסוימת (הושטת ידיים באלכסון קדימה ולמעלה) ואמרתי "תרגישו פחד". האמנתי בזה. זה לא הלך. אחרי השיעור מישהי נגשה אלי ואמרה לי שהיא לא הרגישה פחד במוזיקה הזאת. מאז לא השתמשתי בזה עוד. מאוחר יותר השתמשתי בצורת השבלול המצטמצמת, [כש]הכוון הוא מהחופשי [מהפתוח] לסגור – השבלול זה יום השואה. זה המקום שבו אפשר לחוש מגוון רגשות.
אחרי שלוש שנים של התמקדות במחול, ירי, שהיה איש חזון, החליט ללכת הלאה ולפתח את האמנויות. הוא פנה לדליה ויסיק שפתחה מחלקה לקרמיקה בתל-חי. שנה לאחר מכן הוא פנה ליהודה וולמן שלמד בבצלאל ופתח כתה לבאטיק, ולאחר מכן צורפות, ציור ודרמה. האמנויות חדרו לאט לגליל, אבל המחול נשארה המחלקה הכי גדולה ובהמשך גם פתחנו אולם נוסף למעלה. למרות התנאים הקשים שהיו, תמיד האמנתי במה שעשיתי.
לפני כעשר שנים נפתח בכפר-בלום, במרכז קלור, בית ספר חדש למחול, ומסלול התנועה בתל-חי נסגר. לגבי תל-חי, אני מצטערת שזה נגמר. בית הספר החדש הפך להיות בית ספר כמו כל בית ספר; מלמדים שם היפ-הופ וג'אז ולא יודעים מה זה אמנות או מוזיקה. לתל-חי הייתה ייחודיות ושמרנו על זה; הייתה אמת אמנותית ורצון אמיתי ללמד, לא רק להעביר שעור; רצינו לתת עוד קצת בכל הזדמנות, ולהקיש מדבר לדבר. [האמנתי ש]כל שעור צריך להיות חוויה כאילו לא יהיה עוד שעור.
ההוראה תמיד הייתה כל כך חשובה לי, זו הייתה לי דרך חיים. לתל-חי הייתה עבורי משמעות מיוחדת. אנחנו הכנסנו תרבות לגליל, וירי, שהיה איש נאור, הוביל את הכל.
הראיון פורסם לראשונה במחול עכשיו 2011, גליון 21.
[1] ארגון מורים למחול (1997-1993) היתה עמותה שהוקמה על ידי קבוצת מורות למחול בחיפה: רות אשל, עדה אורני, דבורה הרמלין, טובי פרת, לבנה קורין ומירי אלון, ויושבות הראש היו הניה רוטנברג ושוש בן-דב ז"ל. מטרות העמותה היו: איגוד המורים למחול בישראל, קידום מעמדם המקצועי, והגברת מודעות הציבור לענייניהם.
[2] אריאלה מחשיבה את נטע פולברמכר כממשיכת דרכה.
[3] קיבוץ משגב עם נוסד בתאריך סמלי – 2 לנובמבר, 1945, יום הצהרת בלפור (1917). בתאריך זה עלה קומץ צעירים לאדמות עודיסה על מנת להקים ישוב חדש – את קיבוץ משגב-עם, ששמו מסמל את פעולתם הנשגבת. גרעין המייסדים היה חבורת צעירים מתנועת הנוער העובד, מהכשרת קיבוץ גבעת השלושה, ומהכשרת הפלמ"ח. במהלך השנים הצטרפו לקיבוץ גם צעירים מתנועות מחנות העולים והנוער העובד.
[4] קיבוץ דפנה, שעלה לקרקע ב-3 למאי, 1939, היה הישוב הראשון של חומה ומגדל בצפון עמק החולה.
[5] מבחינה חקלאית זאת היתה מהפכה, אך גם אופן המחשבה של עיצוב האירוע – שילוב של הצגה, מוזיקה וריקוד – היה יוצא דופן מאחר ותרבות המופע לא היתה עדיין מפותחת בגליל.
[6] אמיל ז'אק-דלקרוז (Jaques-Dalcroze) פיתח תיאוריות המשלבות התאמה של ריתמוסים מוזיקליים וגופניים אותן לימד בבית הספר שלו בהלראו (Hellerau). קטה יעקב פרסמה בשנת 1963 את הספר החינוך הריתמי (ספרית הפועלים).
[7] הרעיון נשען על דקדוק מוזיקלי, ומשם התפתחה התנועה לתוך עולמם האישי של הרוקדים וליצירת אינטראקציות בתוך הקבוצה. בהמשך שימש הרעיון הזה גם להעמדת ריקודים לכבוד חגים בקיבוצים.
