ליה שוברט: הפרק הישראלי

בשנת 1968 הגיעה ליה שוברט (Schubert Lia or Lea) לישראל, לאחר 11 שנים שבהן שימשה מנהלת אמנותית באקדמיה לבלט בשטוקהולם. היא החליטה להשתקע בכפר האמנים בעין הוד, והקימה בית ספר ולהקה בחיפה. בית הספר משך אליו תלמידים רבים, צעירים ומבוגרים, חובבי מחול ואנשי מקצוע, אנשי מחול ואמנים מתחומים שונים. כולם נמשכו לגישה המקצועית חסרת הפשרות, למגוון סגנונות הריקוד שנלמדו ולמורים המצוינים שהגיעו ללמד מרחבי העולם בזכות קשריה המקצועיים.

ליה, רקדנית בלט, פדגוגית וכוראוגרפית נולדה בווינה בשנת 1926 למשפחה יהודית. בשנת 1930 היגרה משפחתה לזאגרב, יוגוסלביה בשל התגברות האנטישמיות בווינה. שם, בגיל 10 היא החלה ללמוד בלט אצל מרגרטה פורמן (Margaretha Forman). בשנת 1938 עברה המשפחה לפריז וליה החלה ללמוד בקונסרבטוריון הלאומי למוזיקה אצל סולנג' שוורץ (Solange Schwarz). בפריז למדה ליה אצל המורה הרוסייה אולגה פראובראז'נסקיה (Preobrajenskaja), אגורובה (Egorova), ויקטור גסובסקי (Gsovsky) ונורה קיס (Kiss). בנוסף היא למדה היסטוריה של המחול עם פייר קונט (Conte), מימיקה עם דקרו (Decroux), משחק, מחול מודרני וריקוד אופי (Character).

Lia Schubert

בראיון שנתנה ליה שוברט בשנת 1968 לליליאן קרינה (Karina & Kant, 2004) באקדמיה שניהלה בגטבורג (Göteborg) היא סיפרה את מוצאות משפחתה במלחמת העולם השנייה. עם פרוץ המלחמה והשמועות על הגרמנים המתקרבים לפאתי פריז, החליטה משפחת שוברט להימלט על נפשה. ליה מספרת:

"Like lots of other Jews we took to the roads, where we tried to survive…we had to wear the Star of David […]. For me it meant that I had to give up my place at the Paris Conservatoire […]."

(Karina & Kant, 2004, p. 49)

במהלך בריחתם נשלח אביה למחנה מעבר, אבל ליה, אימה ואחיה וולטר (Walter) הצליחו למצוא מקלט בכפר באזור הלא כבוש שהיה בחסות ממשלת וישי. אבל, גם הם נאסרו ונשלחו לוורמיסו (Vermissieux) שהיה מחנה מעבר ליד ליון (Lyon). לילה לפני שליה נשלחה למחנה השמדה היא הוברחה באמבולנס על ידי חברי תנועת המחתרת היהודית לבית החולים בליון, ואת אימה החולה סיממו בתרופות והביאו לבית החולים בליון. משם שלחו אנשי המחתרת את אימה של ליה לבית אבות בכפר, שם היא היתה אמורה לשרוד עד תום המלחמה. אבל הדברים התגלגלו אחרת. כששני חיילים גרמנים נורו בכפר ערכו הגרמנים חיפוש בבתים ומצאו את אמה שהיתה תשושה מכדי לשמור על הזהות הבדויה שלה. מאוחר יותר נודע לליה שאימה מתה בדרכה לאושוויץ. לגבי אחיה וולטר, שאיתו אבד הקשר בלילה שהוברחה באמבולנס, כל נסיונותיה לברר בתום המלחמה מה עלה בגורלו העלו חרס.

במהלך החיפוש של הגרמנים הצליחה ליה לחמוק מהכפר ולהצטרף למחתרת. בשל גילה הצעיר לא איפשרו לה להיות פעילה והיא עזבה את המחתרת. קרינה (Karina & Kant, 2004) מספרת שליה הגיעה עם ניירות מזויפים למרסיי (Marseilles), שם מצאה עבודה בבלט של האופרה כסולנית משנית (coryphée), אבל גם שם לא שפר עליה גורלה. בשנת 1944 הגיעו אנשי הגסטאפו לחפש אחריה במהלך הופעה, אבל בעזרת חבריה היא הספיקה להחליף במהירות את בגדי ההופעה לבגדי רחוב ולהמלט דרך כניסת הרקדנים. ליה הגיעה לסטודיו של Wacker ב- Place Clichy בפריז שם לימדו רבי-אמן שהיגרו מרוסיה, שהיו מהגרים כמוה ולא שאלו אותה שאלות מיותרות. ליה היתה ברת מזל מכיוון שויקטור גסובסקי (Gsovsky), אחד המורים הראשונים שלה, לימד שם. גסובסקי, שהבין את מצבה, נתן לה כתובת שם יכלה להסתתר. בהמשך הצטרפו אליה ארוסתו של אחיה וחברים מהמחתרת. בימים הם שוטטו ברחובות פריז מכיוון שבשעת צרה יכלו להיטמע בקלות בין האנשים. בלילה הם שהו במקום המסתור שלהם בשתיקה מוחלטת. פריז שוחררה ב-25 לאוגוסט 1944 אבל אף אחד מבני משפחתה לא חזר. ליה נשארה היחידה מכל משפחתה.

לאחר המלחמה עבדה ליה בשיקום ילדים שחזרו ממחנות ההשמדה. היא חידשה את לימודי הריקוד שלה, עבדה עם כמה להקות בלט צרפתיות כסולנית והיתה סולנית ועוזרת של ליאוניד מאסין (Massine) בתיאטרון של פריז. באותו זמן החליטה ליה לוותר על קריירה של רקדנית ולהתמקד בהוראת בלט ובכוראוגרפיה (Hummergren, 2000).

בשנת 1950 החלה ליה לעבוד בתיאטרון העירוני בעיר מאלמו בשבדיה כמורה לבלט ורקדנית סולנית בלהקה, שם גם הקימה להקה סדנאית. בשנת 1953 היא עברה לשטוקהולם שם פתחה סטודיו פרטי שהיה בשנת 1957 לאקדמיה לבלט (Ballet Academy). בהמשך התפתחה האקדמיה למרכז ריקוד שם ניתנו שעורים במקצועות כמו בלט קלאסי, מחול הסטורי, ריקוד מתרבויות אחרות, ריקוד לילדים ומחול מודרני. ליה שיתפה פעולה עם Folkuniversitet (אוניברסיטה עממית), ארגון שהיה קשור לאוניברסיטה של שטוקהולם וסיפק חינוך גבוה לא פורמלי לציבור הרחב (Hummergren, 2000). במהלך שנותיה הראשונות שימשה האקדמיה נקודת מפגש לרקדנים חובבים ומקצועיים כמו גם לשחקנים, מוזיקאים ואמנים ויזואליים. בנוסף הקימה ליה את תיאטרון המחול של שטוקהולם שסייר ברחבי ארצות סקנדינביה עם מגוון מופעי בלט. רקדנים וכוראוגרפים חשובים בשבדיה למדו באקדמיה לבלט בשטוקהולם שניהלה, והיא הוכרה כמחדשת גישה לחינוך למחול, כמו גם בפתיחותה לזרמים שונים של המחול אותם עודדה. באותה תקופה ובאמצעות בית הספר של האקדמיה הפכה סוגת ריקוד הג'אז לפופולרית בשבדיה, והיא משכה אליה תשומת לב רבה מאוד. מופעי ג'אז הועלו על ידי הסטודנטים מבית הספר יחד עם רקדנים של הבלט המלכותי השוודי. ליה לימדה בנוסף כמורה אורחת בין השאר בשבדיה, במזרח ברלין, באופרה של אוסלו, בקולון ובברן.

בשנת 1968, לאחר 11 שנים שבהן שימשה מנהלת אמנותית באקדמיה לבלט של שטוקהולם, הגיעה ליה לישראל. בשנה הראשונה לשהותה בישראל היא לימדה בלט בלהקת בת-שבע, בלהקת בת-דור, באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים ובתיאטרון מחול ענבל שם שימשה גם כמנהלת חזרות. בשנת 1969 הקימה ליה עם הרקדן קאי לוטמן (Kaj Luthmann שנקרא בשוודיה Selling), רקדן ראשי באופרה המלכותית השבדית ובעל מוניטין בינלאומיים, את בית הספר מרכז המחול חיפה ואת להקת בימת הרקדנים בבית רוטשילד בחיפה שהתבססה על קבוצת הרקדנים שהקימה אשרה אלקיים-רונן עוד בשנת 1967 (אשל, 1993). ההתבססות של שני אמני מחול בעלי שם ונסיון במה עשיר היוו הבטחה לעתיד.

בשנת 1974, לאחר שצמח ובגר דור של רקדנים קלאסיים בבית הספר שלהם, החליטו שוברט ולוטמן להתמקד בסוגת הבלט והקימו את בלט פיקולו חיפה, שנתמכה על ידי משרד התרבות, משרד החינוך ועירית חיפה. הלהקה נתנה הזדמנות להתנסות בימתית לרקדנים צעירים בוגרי בית הספר, וטיפחה את אישיותם האמנותית. הלהקה הופיעה בחיפה, תל-אביב וירושלים ובמספר תכניות לטלוויזיה. בין הריקודים שיצרה שוברט ללהקה: סינדרלה (1974), קופליה (1975), ואגדת הדוכיפת (1976).

בזכות בית הספר והלהקה הפכו שוברט ולוטמן את חיפה למרכז מחול חשוב ותוסס בישראל (אשל, 1993). לבית הספר שלהם הגיעו מורים כמו לינדה הודס (Hodes, רקדנית, מורה וכוראוגרפית אמריקאית שתהיה לימים מנהלת להקת מרתה גראהם), לינדה רבין (Rabin, לימים מורה לריקוד במונטריאול), ג'ין היל סאגאן (Sagan, כוראוגרף בלהקות שונות בישראל), קנת גוסטפסון (רקדן בבלט קולברג), רינה גלוק (אז סולנית בלהקת בת-שבע ולימים דיקן הפקולטה למחול ותנועה באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים), ואחרים.

בית הספר העמיד דורות של מורים ביניהם: דבורה שלמי (הרמלין), הניה בין (רוטנברג), ורדה זהבי (למברסקי), שירלי נובק, חוה בקל, נירה דיין, אביבה הבר ושוש אסייג (בן-דוב). בין הרקדנים שהצמיח מרכז זה שרית בקר (רקדה ב- Nederlands Ballet), איריס גיל-להד (רקדה בבלט הישראלי, בלהקת בת-שבע והיתה מנהלת אנסמבל בת-שבע), תמי גבאי (רקדה בלהקת בת-שבע), ליאורה אקסלרוד (רקדה בלהקת תמ"ר), ארז לוטן (רקד בלהקת בת-שבע), איריס בירנבאום (רקדה בבלט הישראלי), יעל פנקס (רקדה בבלט הישראלי), אדם פסטרנק (לימים מנהל וכוראוגרף להקת בלט חיפה) ורות אשל (רקדנית בלהקת בת-שבע 2 ורקדנית-יוצרת עצמאית) (אשל, 2000).

למרות פריחת בית הספר, הוצאות הלהקה הכבידו ויצרו קשיים כלכליים שקשה היה להתגבר עליהם. בשנת 1976 הוזמן לוטמן לנהל אמנותית את להקת בת-שבע ועזב את חיפה. בשנת 1978 החליטה גם ליה לעזוב את חיפה וחזרה לשבדיה שם השתקעה עם בעלה הצייר יאן ואן דן ברגן (Jan van den Bergen) בגטבורג. ליה ניהלה בגטבורג אקדמיה למחול בתמיכה ממשלתית עד יום מותה ממחלת ריאות קשה, ב-16 לינואר 2000.

מרכז המחול חיפה: בית ספר למחול בניהולה האמנותי של ליה שוברט

בית הספר למחול שהקימו ליה שוברט וקאי לוטמן בשנת 1969, מרכז המחול חיפה, היה מיועד לתלמידים במגוון גילים ורמות ידע מקצועי. הדגש הושם על בלט קלאסי אבל נלמדו בו גם צורות מחול תיאטרלי אחרות. בבית הספר התקיימו מספר מסלולים (מבוסס על חוברת מידע של בית הספר).

מסלול מקצועי למורים למחול

תכנית הקורס היתה מיועדת לסטודנטים בעלי ידע בסיסי באחת או יותר מסוגות המחול. מטרת הקורס היתה לפתח את היכולות הטכניות של הסטודנטים בסוגות המחול: בלט קלאסי, מחול מודרני, ג'אז, פולקלור בינלאומי וריקוד ספרדי ו/או נושאים אחרים הקשורים בריקוד. סטודנטים שהשיגו במהלך הקורס יכולת טכנית טובה, המשיכו לשעורי פדגוגיה מיוחדים שבהם הוכשרו בהוראת ריקוד ברמה בסיסית. סטודנטים שסיימו שנתיים או שלוש בקורס (תלוי ברמה הראשונית של הסטודנטים בתכנית, ביכולותיהם ובהתקדמותם) קבלו דיפלומה של "מרכז המחול". מערכת הלימודים השבועית בקורס כללה בין 16 עד 18 שעות לימוד, ורק סטודנטים שלקחו את התכנית במלואה יכלו לקבל את הדיפלומה.

הקורס סובסד בחלקו על ידי משרד התרבות, משרד החינוך ועירית חיפה. מלגות שכיסו חלק משכר הלימוד השנתי ניתנו לסטודנטים על ידי משרד החינוך לאחר הגשת בקשה לועדת המלגות.

מסלול הכשרה קדם-מקצועי לרקדנים

במסלול זה הוצעו מבחר קורסים לילדים ובני נוער מוכשרים שהיו מעוניינים לפתח קריירה מקצועית של רקדנים. תלמידים אלה קבלו מערכת שעורים אינטנסיבית שהכינה אותם מבחינה טכנית ואמנותית לדרישות של חיים במה מקצועיים. למסלול זה התקבלו רק תלמידים שנמצאו מתאימים על ידי המנהלת האמנותית של מרכז המחול. במסגרת הקדם-מקצועית היו שלוש רמות של אימון ריקוד:

קדם-מקצועי ב' – רמה בינונית לגילאים 11-14, המיועדת לתלמידים נבחרים שלמדו לפחות שנה אחת ברמה קדם-מקצועית א' או בעלי נסיון של אימון אינטנסיבי ברמה דומה במקום אחר.

קדם-מקצועי ג' – רמה מתקדמת לגילאים 14 ומעלה, מיועדת לתלמידים נבחרים ברמה טכנית מתקדמת של בלט.

תלמידים מתקדמים יכלו לקבל מלגות בכל שנה על מנת לכסות חלק מתשלום שכר הלימוד. רוב התלמידים מקדם-מקצועי ג' הם גם רקדנים בלהקת בלט פיקולו בחיפה.

קורסים לילדים ובני נוער

בית הספר הציע מבחר שעורים לא מקצועיים לילדים ובני נוער ברמות שונות. שעורים היו במקצועות הבלט, המחול המודרני, הג'אז ופולקלור בינלאומי והועברו על ידי מורים מקצועיים. מחול ספרדי הוצע לילדים ובני נוער בעלי בסיס וידע בבלט.

על הילדים ובני נוער היה להשתתף לפחות בשני שעורים בשבוע על מנת שתושג התקדמות. שילובים של טכניקות ריקוד שונות כמו בלט ופולקלור, או מחול ספרדי, או מחול מודרני ובלט, או מחול מודרני וג'אז נחשבו לקונסטרוקטיביים כדי להרגיל את התלמידים כבר מתחילה לסגנונות ריקוד שונים. בכל השעורים המטרה היתה להשיג לצד המיומנות האמנותית גם יציבה טובה, משמעת מנטלית ופיסית ומודעות מוזיקלית.

משחקי מחול – הכנה לבלט – הכרת הבלט

בין הגילאים ארבע ועד שמונה וחצי לערך שבו גוף הילד נמצא בתהליך מתמיד של התפתחות ואינו יכול לקבל על עצמו משמעת של לימודי בלט, הציע בית הספר תכנית מיוחדת.

במשחקי מחול עסקו בחיזוק הגוף ויציבה גופנית טובה, פיתוח מוזיקליות וקואורדינציה. לצד אלה ניתן הושם דגש על יצירתיות והעונג לארגן את התנועה ולהתנועע.

הכנה לבלט יש שתי רמות בשעורי הכנה לבלט.

רמה א' מיועדת לגילאים של שש וחצי עד שבע וחצי. בשעורים נלמדו תרגילי בלט בסיסיים, והיצירתיות המשיכה להוות תפקיד מרכזי במהלך השעורים. תרגילי הבלט הבסיסיים נלמדו בצורה של משחק.

רמה ב' היתה מבוא לבלט ומיועדת לילדים בגילאים שבע וחצי עד שמונה וחצי. בתכנית שולבו תרגילי בסיסיים בטכניקת בלט בצורה המתאימה להתפתחות הגוף הצעיר. הושם דגש על פיתוח מודעות מוזיקלית מדויקת יותר, ולמרות שהמשמעת החלה להיות מעורבת בשעור, לחלק היצירתי והאלתורי היה עדיין משקל גדול.

קורסים למבוגרים

בשעות הבוקר, אחר הצהרים המאוחרים והערב הוצעו שעורים ב"מרכז המחול" ברמות שונות למבוגרים. מטרת השעורים, שאפשר להשתתף באחד או יותר בשבוע, היתה לפתח יציבה של גוף בריא ומשמעת גופנית טובה. האימונים היקנו לרוקדים מודעות של צורת ריקוד מסוימת ואת היסודות שלה.

כל צורת ריקוד, בלט קלאסי, מחול מודרני, קומפוזיציה, ג'אז, פולקלור בינלאומי ריקוד ספרדי נלמדו על ידי מורים בעלי התמחות בשדה. כדי להגיע להישגים הומלץ לשלב כמה צורות ריקוד ולקחת לפחות שני שעורים בשבוע.

אשל, רות. התפתחות המחול האמנותי. אהרוני שרה ומאיר (עורכים) אישים ומעשים בחיפה והסביבה. כפר-סבא: מקסם בע"מ. 1993, עמ' 103-104.

אשל, רות. לזכרם של אלה שהלכו לעולמם: ליאה שוברט. מחול עכשיו, גליון 1 (14), 2000, עמ' 21.

Hummergren, Lena. Sweden: Equal rights to dance? Grau, Andrée & Jordan, Stephanie (Eds.) Europe Dancing: Perspectives on Theatre Dance and Cultural Identity. London & New York: Routledge, 2000, pp. 168-187.

Karina, Lillian & Kant Marion. Hitler’s dancers: German Modern Dance and the Third Reich. New York & Oxford: Bergaben Books, 2004.