רינה גלוק – סיפור חיים
הדברים הוצגו במסגרת אירוע לזכרה של רינה גלוק, שהתקיים ב-16 ביוני, 2023, בתיאטרון ענבל
רינה גלוק חיה 90 שנה. אפשר לומר שאלה היו 90 שנים של קריירת מחול, אשר הקיפו את עולם המחול מאספקטים שונים: ריקוד, כוריאוגרפיה, ניהול, חינוך, תיעוד ושימור. אני אקרא מהכתב, כי יש כל כך הרבה מה לספר ואני לא רוצה לשכוח כלום.
רינה נולדה בניו יורק ב 14 בינואר, 1933 למשפחה יהודית שהיגרה מאירופה, וגדלה יחד עם אח תאום ואח גדול, עמם שמרה על קשרים חמים כל חייה. היא מתחילה ללמוד מחול בגיל 3 ומהתחלה ניכר שניחנה ביכולות יוצאות דופן הן בתחום הריקוד והן בתחום הכוריאוגרפיה. בגיל 15 היא זוכה בפרס יוקרתי לרקדנים וכוריאוגרפים מצטיינים. היא מתקבלת לכיתת המחול הראשונה בג'וליארד והופכת לתלמידה מובילה של כוהנת המחול המודרני האמריקאי – מרתה גראהם.
רינה מוזמנת לרקוד בלהקות מובילות בניו יורק, ונראה שהיא בפתחה של קריירה מבטיחה כרקדנית וכוריאוגרפית אמריקאית, אך הגורל מכין תפנית בעלילה: בג'וליארד היא פוגשת סטודנט ישראלי, כנר מחונן בשם משה מורביץ. הם מתאהבים, מתחתנים, ומחליטים לחיות בישראל.
כאן אני רוצה לעשות הפסקה קצרה בסיפור ולתאר כמה מתכונות האופי של רינה גלוק, שהן אלה שיוצרות את הסיפור המיוחד שלה, וגם משתקפות בכל בחירותיה ומעשיה.
התכונה הראשונה היא חלוציות. וזו לא סתם מילה, אלא חלוציות אמיתית בסגנון אנשי העלייה השנייה והשלישית – עם מחויבות טוטאלית לבחירות שלה וחריצות אינסופית בהוצאה שלהן לפועל. חשבתי להשתמש במושג "תחנות חייה" אבל הבנתי שברוב המקומות שהגיעה אליהם לא הייתה מבחינתה שום תחנה. היא זו שיצרה יש מאין, ובנתה תשתית לדברים שבהמשך יהוו תחנות לבאות ולבאים אחריה.
היא עולה לישראל בגיל 21. הזוג הצעיר מתיישב בקיבוץ בית אלפא. את הסטודיואים הגדולים והבמות המפוארות של ניו יורק מחליפים הנופים של עמק יזרעאל, שאמנם כבר מתפתחים בהם סוגים שונים של מחול, אבל אין בהם זכר למחול המודרני האמריקאי שהוא העולם והשפה של רינה.
אני לא יודעת מה אתכם. כשאני מדמיינת את עצמי בגיל 21 במצב הזה, נראה לי שהייתי אומרת: "סליחה, טעות", מסתובבת וחוזרת הביתה, לאמריקה. זה לא מה שרינה עושה. היא חלוצה, והיא מתחילה לעבוד. היא מעלה ערב מחול, בהתחלה סולו ובהמשך עם רקדנים נוספים, בו היא מופיעה ברחבי הארץ, בעיקר בקיבוצים ובמושבים על במות מאולתרות שמקימים הנגרים המקומיים.
בהמשך הזוג עובר לתל אביב. רינה גלוק מקימה יחד עם רינה שחם ועם נעמי אלסקובסקי פרויקט חדשני מאוד לזמנו בשם "בימת מחול": מסגרת למפגש ושיתוף פעולה לצורך פיתוח שפת תנועה ויצירה מקורית ולא תחרותית בין כוריאוגרפים ורקדנים ישראלים.
זה מצביע על עוד תכונה של רינה שמאפיינת אותה ואת הסגנון החלוצי שלה לאורך כל חייה. היא לא מקדמת את עצמה. יש לה השקפה אינקלוסיבית היא רואה תמיד את האנשים סביבה ואת הקהילה שבתוכה היא חיה ויוצרת, ושואפת להתקדם יחד איתם, גם כשזה כרוך בעיכוב או אפילו ויתור על אמביציות אישיות.
ב1958, כשהיא בת 25, רינה מקימה סטודיו למחול בתל אביב. בזכות המקצועיות והיסודיות שלה, מרתה גראהם מעודדת אותה ללמד טכניקת גראהם, באופן ייחודי מחוץ לארה"ב. חלק מהתלמידים של רינה יהפכו בהמשך לשדרת הרקדנים המייסדים של להקת בת-שבע.
במקביל מזמינה אותה חסיה לוי אגרון ללמד טכניקת גראהם באקדמיה בירושלים ושרה לוי תנאי מזמינה אותה ללמד את להקת ענבל. וזה מאיר על עוד תכונה של רינה גלוק: האישיות הממוקדת והמגובשת שלה, האינטגריטי והמחויבות ללא תנאים לאתגרים שהיא לוקחת על עצמה, גורמות לאושיות המחול האלה, נשים מבוגרות ומנוסות ממנה בהרבה, לסמוך עליה ולהפקיד בידיה משימות גדולות ומורכבות. היא ממשיכה ללמד בענבל לסירוגין ארבעים שנה, בחלקן היא משמשת גם כמנהלת חזרות ומנהלת ויועצת אמנותית. כשרינה מתחייבת למישהו או למשהו זו מחויבות טוטאלית ללא תאריך תפוגה. במקביל למוסדות החשובים האלה היא מלמדת גם בתלמה ילין, באולפן למחול בגעתון ובאולפן למחול של ליה שוברט בחיפה. באופן לא לגמרי אופייני לאנשי אמנויות הבמה, רינה לא מתחרה עם אף אחד אלא משתפת פעולה עם כל מי שפתוח לכך. הנוכחות שלה בולטת בכל מרכז מוביל בישראל של מחול מקצועי: בהוראה, בניהול חזרות ובניהול אמנותי. ההשפעה שלה חוצה את גבולות הארץ והיא מוזמנת ללמד וליצור בלהקות ובאוניברסיטאות ברחבי העולם, ביניהן באקדמיות למחול באוניברסיטת ברקלי, בייג'ין, רוטרדם, טורונטו וריגה.
ב-1964, כשהיא בת 31 מתחולל מפנה דרמטי בחייה של רינה וגם של עולם המחול בארץ. בת-שבע דה רוטשילד מחליטה להקים להקת מחול רפרטוארי בישראל ולצרף את מרתה גראהם כיועצת אמנותית. מטבע הדברים לרינה גלוק יש תפקיד חשוב בבנייה ובעיצוב של הלהקה החדשה.
בשנות השישים, כשהפופולאריות של ישראל בעולם בשיאה, קמה כאן להקה חדשה עם האנרגיה של הרקדנים הישראלים וכוריאוגרפיות של מיטב היוצרים העולמיים. להקת בת שבע זוכה להצלחה חסרת תקדים בארץ ובעולם. רינה היא אחת מעמודי התווך של הלהקה. היא רקדנית מלאת אנרגיה, עם נוכחות בימתית ייחודית והיא רוקדת ביצירות של גדולי הכוריאוגרפים העולמיים של אותה תקופה. בריקודים של מרתה גראהם היא רוקדת בתפקידי סולו, חלקם של גראהם עצמה. זכות נדירה שאותה היא נוצרת. צבי גוטהיינר, תלמיד שלה ומורה שלי, אמר לי פעם שרינה הייתה רוקדת גראהם כמו שאדם מאמין מתפלל.
במהלך 16 שנים רינה יצרה לבת-שבע שש כוריאוגרפיות: נשים באוהל, בבואות, לעת ציפייה, משחקים שאנו משחקים, דמויות ומסע. כולן עוסקות בנושאים חברתיים, כולן בשיתופי פעולה עם מלחינים ישראלים, ועם דני קרוון כמעצב תפאורה. שיתוף הפעולה מתרחב עוד יותר כשהיא מוזמנת על ידי זובין מהטה להופיע עם הריקוד "מסע" שהיא יצרה לרקדני בת שבע למוזיקה של פרד קאופמן בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית. אירוע שמנביט שיתוף פעולה מתמשך בין התזמורת הפילהרמונית לבין להקת בת-שבע. בנוסף לכך היא משמשת בחלק מהזמן מנהלת אמנותית עמיתה בלהקה ומשפיעה על דרכה האמנותית.
ב-1976 היא מקימה יחד עם רינה שחם את בת-שבע 2, במטרה לטפח רקדנים ויוצרים ישראלים. זו תתפתח בהמשך להיות אנסמבל בת שבע.
ב-1980 כשהיא בת 47, רינה נפרדת מלהקת בת-שבע ומפנה את כוחות ההשפעה והיצירה שלה לכיוון האקדמי. היא מתמנה לראש בית הספר למחול באקדמיה בירושלים, שותפה פעילה בהקמת הפקולטה למחול, מכהנת כדיקנית שלה עד 1997, וממשיכה ללמד באקדמיה עד 2002.44 שנים של הוראה, ניהול והתוויית דרך אמנותית וחינוכית.
ב-1995 רינה מקבלת תואר פרופסור למחול מטעם האקדמיה.
כשרינה פורשת מהאקדמיה היא פונה לתחום יצירתי חדש:
ב-2006 היא הוציאה את הספר להקת המחול בת־שבע 1980-1964, סיפור אישי (הוצאת כרמל). בשיחה אישית היא סיפרה לי שהמניע לכתיבה היה ההתרשמות שלה שההיסטוריה הלא מתועדת נוטה להשתנות בהתאם למי שמספר אותה. היא מחליטה לעשות מעשה, ולכתוב את הסיפור בעצמה. אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר. למרות שמו הצנוע זהו ספר שפורש תמונה רחבה של תקופה מרתקת בתולדות המחול בישראל.
בתוך תהליך הכתיבה רינה מבינה שלא רק הסיפור של בת-שבע לא סופר. סיפורים רבים וחשובים נוספים בתולדות המחול הישראלי עלולים להישכח אם לא יתועדו. בדרכה המעשית ומלאת החזון היא מקימה פרויקט חדשני בשם "שיחות על מחול", בהתחלה בשיתוף עם איריס לנה ובהמשך עם טלי אשל. לא ארחיב על הפרויקט, טלי תדבר עליו בהמשך. אומר רק שהוא משקף את כל התכונות של רינה: היכולת לחלום בגדול וגם להפוך את החלומות למציאות, הסקרנות והכבוד כלפי כל מה שנעשה בעולם המחול ולא רק בד' אמותיה, והנכונות להשקיע מחשבה ועבודה בקידום הכלל. וכמובן היסודיות והחריצות.
בנוסף לכל אלה רינה ממלאה לאורך שנים ארוכות תפקידים במועצות ציבוריות שונות כיועצת לתחום המחול וכן בוועדות להענקת מלגות ופרסים, ביניהן קרן תרבות אמריקה ישראל, קרן ירושלים וקרן רבינוביץ, ומשמשת כחברה בוועדת רפרטואר של סל תרבות.
רינה זוכה להוקרה ופרסים, ביניהם פרס מפעל חיים של משרד המדע התרבות והספורט, פרס אמ"י, פרס לאמנים ותיקים ע"ש אריק איינשטיין ועוד. היא ומוזמנת להרצות בכנסים בינלאומיים בנושא מחול ברחבי העולם. האחרון שבהם ב 2018, כשבגיל 86 היא מוזמנת להרצות באריזונה על יהודים ויהדות במחול.
כשהכנתי את הסיפור הזה השתאיתי למחשבה שאת כל זה עשתה אישה אחת. נראה כאילו היה צריך עוד שני אנשים רק בשביל להספיק הכל. לצד כל הדברים הגדולים שהיא עושה, כולל נסיעות רבות ברחבי הארץ והעולם, רינה גם מקימה ומטפחת משפחה לתפארת, חמה ומלוכדת, שאת נציגותיה פגשתם הבוקר.
כאן אני רוצה להוסיף משהו אישי. סיפור קטן שמתאר עוד שתי תכונות מיוחדות של רינה: נפגשנו לראשונה בוועדת רפרטואר של סל תרבות ארצי. כמובן ששמעתי עליה רבות עוד קודם. נסענו יחד לירושלים, לתערוכה רטרוספקטיבית על מחול בישראל, ושם גיליתי שתמ"ר (תיאטרון מחול רמלה), להקה שבה רקדתי והייתה חשובה מאוד בעיניי, נעדרת לחלוטין מהתערוכה. כששיתפתי את רינה בתסכול שלי היא אמרה לי דבר פשוט: "אם חשוב לך שמשהו ייעשה – תעשי אותו את. איש לא יעשה את זה במקומך". המשפט הזה שלח אותי לדרך שמעולם לא חשבתי שאלך בה. מאוחר יותר הבנתי שזו לא הייתה רק חוויה אישית שלי. אנשים רבים בעולם המחול ומחוץ לו, חלקם תלמידים ותלמידות שלה, חלקם אולי יושבים כאן היום באולם, זוכרים את רינה כמו דמות מיתולוגית שפגשו כשהיו בצומת דרכים בחיים והיא זו שהראתה להם את הכיוון. אפילו אלדד גרופי סיפר הבוקר סיפור כזה.
בסופו של דבר כתבתי ספר על תמ"ר. כשהבאתי לה אותו היא אמרה לי בכנות שהיא שמחה שהוא כתוב, אבל היא לא תוכל לקרוא אותו כי הראיה שלה כבר מאוד נחלשה. הצעתי לה שאקריא לה אותו, וכך פתחנו מסורת של פגישות שבועיות בהן הייתי באה אליה הביתה ומקריאה לה את הספר. כמובן עם הפסקות ארוכות לשיחות על עניינים שהוזכרו בו. הסקרנות שלה הייתה אינסופית, בעיקר במה שקשור לתהליכי יצירה, והיא הכירה את רוב, אם לא כל הנפשות הפועלות בעולם המחול בארץ. אחרי שסיימנו את הספר שלי, עברנו לקרוא את הספר שלה, וכך זכיתי לשמוע גם את מה שכתוב בין השורות. לצערי לא הגענו לסיומו.
וזו עוד תכונה של רינה: אם היא לא אמרה לך שהיא לא רואה, או שיש לה מגבלה פיזית כלשהי, לא היית יכולה לנחש. היא התהלכה בעולם בהדר של רקדנית, בביטחון, בזקיפות ובגמישות עד יומה האחרון. היא גם המשיכה בהתמדה ובהתמסרות לעשות אימון כל יום שכלל בר ועבודת רצפה בסטודיו הקטן שיצרה לעצמה בבית. גם הראש שלה נשאר חד וצלול עם גמישות מחשבתית וזיכרון מושלם.
היא נשארה מחויבת לעולם המחול בישראל עד ימיה האחרונים, בדרכה הצנועה ובנדיבות ללא גבול. גם כשכבר היה לה קשה, היא המשיכה ללכת להופעות – גם ניסיוניות או הופעות של תלמידים. היא המשיכה לכבד בנוכחותה ימי עיון והשקות של ספרים. ב-2021, כשהיא בת 88, יזמה והפיקה, יחד עם ויקטוריה חודורקובסקי, ערב הוקרה וזיכרון לאמירה מרוז. בכל מקום ובכל זמן רינה עשתה את הדבר הנכון לפי צו מצפונה, ללא קשר לנסיבות החיצוניות.
רינה נפטרה ב-13.1.2023, יום לפני יום הולדתה ה-90.
באותו יום נפטר גם אחיה התאום.
רינה גלוק הייתה אישה מיוחדת במינה. היא חיה חיים גדולים, מלאי חזון השראה ויצירה. ההשפעה וההשראה שלה ימשיכו ללוות את עולם המחול בישראל עוד שנים רבות.
