מחוללי פלאים? מיעוט גברים הטרוסקסואלים בעולם המחול בישראל

למעלה ממאה ארגונים פמיניסטיים פועלים כיום בישראל. עיקר פועלם הוא טיפול בנשים נפגעות אונס או אלימות במשפחה, מאבק לייצוג הולם של נשים בעמדות בכירות ובפוליטיקה, ושוויון זכויות בעולם העבודה. פעילותם חשובה ביותר, והם עושים עבודת קודש המצילה נפשות בישראל מדי יום. בצד ארגונים אלה התפתחה ספרות פמיניסטית, גם ספרות יפה וגם ספרות אקדמית, והתחום של לימודי מגדר הלך והתבסס במוסדות להשכלה גבוהה. אף ברמה הממלכתית, קמו מסגרות שמטרתן לקדם את הפמיניזם מלמעלה, כך למשל, מונתה יועצת ראש הממשלה למעמד האישה, הוקמה הוועדה למעמד האישה בכנסת כוועדה סטטוטורית ונוצרו ועדות מייעצות ליד עיריות ומועצות מקומיות.

מבוא
למעלה ממאה ארגונים פמיניסטיים פועלים כיום בישראל.(1) עיקר פועלם הוא טיפול בנשים נפגעות אונס או אלימות במשפחה, מאבק לייצוג הולם של נשים בעמדות בכירות ובפוליטיקה, ושוויון זכויות בעולם העבודה. פעילותם חשובה ביותר, והם עושים עבודת קודש המצילה נפשות בישראל מדי יום. בצד ארגונים אלה התפתחה ספרות פמיניסטית, גם ספרות יפה וגם ספרות אקדמית, והתחום של לימודי מגדר הלך והתבסס במוסדות להשכלה גבוהה. אף ברמה הממלכתית, קמו מסגרות שמטרתן לקדם את הפמיניזם מלמעלה, כך למשל, מונתה יועצת ראש הממשלה למעמד האישה, הוקמה הוועדה למעמד האישה בכנסת כוועדה סטטוטורית ונוצרו ועדות מייעצות ליד עיריות ומועצות מקומיות.(2)

הפמיניזם מבקש להיאבק באלימות כלפי נשים ובאפלייתן בחברה.(3) המאבקים הפמיניסטיים שהתקיימו בעולם ובישראל מהמאה התשע עשרה ועד היום, שינו את פני האנושות, ואפשרו לנשים לקחת חלק פעיל במרחבים שמהם הן היו מודרות עד לאותה העת. המאבק לא תם ולא הושלם אך נשאלת השאלה כיצד נכון להמשיך אותו מכאן?

ישנם מספר זרמים של פמיניזם הפועלים כיום בישראל, הבולטים שבהם הם הפמיניזם הליברלי והרדיקלי, והם באים לידי ביטוי בארגונים הפמיניסטיים, במוסדות להשכלה גבוהה ובכנסת ישראל. זרמים אלו לא מתייחסים על פי רוב באופן מקיף ויסודי לגברים: לכינון הזהות הגברית ולמנגנוני אי השוויון שעמם הם מתמודדים.(4) הזיהוי המרכזי של הפמיניזם את הגברים, מתמקד בכוחם ולא מכיר בחולשתם, ובקשר בינה לבין התופעות המרכזיות שבהן הוא מנסה לטפל.

בשנת 2009 הייתה לי הזכות להקים את פרויקט UNICO לקידום שוויון מגדרי ושיח מגדרי במרחב האקדמי בארץ. הפרויקט הוקם מטעם שדולת הנשים בישראל והאיחוד האירופי, ותוכנן לתקופה של שלוש שנים. היה זה הפרויקט החברתי הראשון בישראל, אשר שילב גברים צעירים בהובלה של חשיבה מחודשת על נושאים של מגדר. במסגרת שלוש שנות הפרויקט זכיתי לשמוע גברים צעירים רבים מדברים על החוויה שלהם סביב נושאים של גבריות, מעמד האישה ופמיניזם בישראל. הדבר המרכזי שגיליתי הוא שמדובר בקולות שאנו לא רגילות לשמוע, קולות שלרוב לא מקבלים במה בשיח הציבורי או האקדמי בישראל. אני סבורה כי קולות אלה טומנים בחובם תשובות ומענים לרבות מהסוגיות שעמן מתמודד הפמיניזם בישראל כיום. ככל שהעמקתי להקשיב לאותם הקולות, כך הרגשתי כי הגברים עליהם מדברת הכתיבה הפמיניסטית הרווחת בישראל,  גברים דומיננטיים, בעמדות כוח, המעוניינים לשמר את מעמדם בחברה, מייצגים רק זווית אחת של הסתכלות על המצב. חסרה זווית נוספת של הסתכלות על גברים ועל מרחבי הכוח והעוצמה האנושית, שמהם הם מודרים. התחושה שעלתה בי הייתה שיש קשר ישיר בין זווית נוספת זו של הסתכלות, לבין הסוגיות המרכזיות המעסיקות את השיח הפמיניסטי בישראל- הפחתת האלימות והפגיעות המיניות כנגד נשים, ייצוג הולם לנשים במשרות בכירות ושכר שווה לנשים בתפקידים זהים. מעניינים בהקשר זה דבריו של ירון: "ההתייחסות הרווחת לגברים במסגרת השיח הפמיניסטי בארץ, היא דרך הסיפור של אלימות נגד נשים. גברים נתפסים כפוגעניים. לפי התיאוריה הזאת, אין אישה שלא הותקפה מינית, ואין גבר שלא התקיף מינית. רוב הכותבות והחוקרות בתחום נוגעות בעיקר בפציעות של הנשים ומפנות אצבע מאשימה כלפי הגברים, שום דבר לא השתנה בהקשר זה. העניין הוא שאם גברים הם הפוגעים, אז צריך לטפל בהם. אם מהם הסכנה, אז במקום לתת תרופה לחולה צריך לטפל במחלה. רוב הטיעונים בעולם הפמיניסטי היום, הם שיש מספיק בעיות לנשים ושגם ככה כל תשומת הלב מופנית לגברים בעולם הפטריארכלי והשוביניסטי שבו אנו חיים. אם כן, מדוע לתת לגברים עוד תשומת לב? העניין הוא שזה כמו ילד בעייתי שמקבל את כל תשומת הלב – ההורה מתלבט אם זה נכון להקדיש עוד תשומת לב כדי לטפל בו? התשובה היא – כן."(5)

עם סיום פרויקט UNICO החלטתי שאקדיש זמן ותשומת לב לנושאים הנוגעים לגבריות, ובעיקר לגברים המייצגים קבוצות של מיעוט בחברה הישראלית, מתוך ניסיון להבין מדוע הם מהווים מיעוט ומהם החסמים שעומדים בפני גברים נוספים לקחת חלק באותן הקבוצות. בעיני, ישנו קשר ישיר בין המרחבים שמהם נשים מודרות לבין המרחבים שמהם גברים מודרים. אני מאמינה כי הדרך לקדם שוויון מגדרי בישראל, חייבת לעבור דרך הסתכלות רחבה על כלל המרחבים, ולא רק על המרחבים שמהם נשים מודרות.

ברפראט זה, בשל היקפו המצומצם, בחרתי להתמקד במקרה מחקר ספציפי המדגים את התמודדותם של גברים עם סוגיות כגון מגדר ופמיניזם, בתחום ממנו הם מודרים על פי רוב: מיעוט הגברים ההטרוסקסואלים בעולם המחול בישראל. דרך העיסוק במרחב זה, שממנו גברים מודרים, אבקש לשאול שאלות על מודל הגבריות הישראלי, על המחירים שאנו משלמים עליו כפרטים וכחברה, על הקשר בינו לבין תופעות רווחות של אלימות והטרדות מיניות כלפי נשים, על הכאב הלא מוכר של גברים ישראלים ועל כיוונים נוספים וחדשים לקידום השוויון המגדרי בישראל.

בחרתי בעולם המחול כיוון שהוא מהווה נקודת מפגש בין גוף ונפש, וככזה הוא מאפשר בחינה עמוקה יותר של סוגיות מגדריות. בעיני, התבוננות מעמיקה על הגברים שנמצאים בו, מסייעת להדגים את נקודות העיוורון של המאבק לקידום שוויון מגדרי בישראל, והיא טומנת בחובה רעיונות לפתרונות חדשים של סוגיות בוערות בשיח הפמיניסטי.

מיעוט של גברים רוקדים היום בישראל.(6) בעיני יש בכך הפסד גדול עבורם. במילותיו של פרדריך ניטשה: "יום שלא רקדת בו, הוא יום מבוזבז". בעבודתי אנסה לבדוק האם מעבר להפסד האישי של גברים אשר רוצים לרקוד ונמנעים מכך, יש בהעדרם מעולם המחול בישראל, גם הפסד עבורנו כחברה. אנסה להראות את הקשר בין מיעוט הגברים ההטרוסקסואלים בעולם המחול בישראל, ובין עתיד המאבק לשוויון מגדרי במדינתנו, וככותרת העבודה אשאל, האם בכוחו של מיעוט הגברים ההטרוסקסואלים אשר בחר לרקוד – לחולל פלאים בתחום השוויון המגדרי במדינת ישראל?

אתמקד בעבודתי במחול המודרני כיוון שסגנונות אחרים דוגמת מחול לטיני או ריקודי עם, אינם מהווים איום על מודל הגבריות הרווח בישראל, וככאלה, מספר הגברים הרוקדים בהם גבוה משמעותית ממספר הגברים הרוקדים מחול מודרני. מחול קלאסי אף הוא מערער על מודל הגבריות הישראלי, אך מניסיוני, יש בו פחות מרחב לביטוי אישי כיוון שהמסגרת נוקשה בו יותר. תהיה אמנם התייחסות גם אליו במסגרת הרפראט, כיוון שהוא מהווה בסיס הכרחי לרקדנים בכל תחום, אך המיקוד יהיה במחול המודרני, הנתפס כמהווה איום על מודל הגבריות הישראלי ובנוסף, מאפשר ביטוי אישי מקסימאלי של האדם שרוקד: "יש המון עיסוק בלהגיע למשהו פרימיטיבי, למשהו ראשוני נטול קישוטים, נטול טכניקה, נטול כל השכבות האלה שנוספו על מחול במשך השנים, בלט וסגנונות כאלה."(7)

עבודתי מחולקת לשלושה פרקים:
הפרק הראשון עוסק בשלוש נקודות שאינן עומדות במרכז הדיון בשיח הפמיניסטי, וחוויותיהן של גברים בעולם הריקוד מועילות במחשבה מחודשת עליהן: 1. הפחדים שמלווים גברים 2. הציפיות מגברים בישראל להתאים את עצמם למודל הגבריות הרווח במדינה 3. המרחבים מהם גברים מודרים – עולם המחול כדוגמא.
הפרק השני מבקש לבדוק, האם שילוב גברים בעולם המחול בישראל, יכול להפחית תופעות של אלימות והטרדות מיניות כלפי נשים.

הפרק השלישי, מחולק לשני חלקים. הראשון  עוסק במסקנות ועיקרו הכאב הקיומי שמלווה גברים ולא זוכה להכרה בשיח האקדמי/החברתי בישראל. השני עוסק בהמלצות לקידום שוויון מגדרי בישראל דרך אפיקים חדשים שטרם עלו לדיון ציבורי ובוודאי שלא הגיעו לכלל יישום בשטח.

מתודולוגיית המחקר הינה איכותנית, וכוללת שלושה ראיונות פתוחים, המשלימים בעיני זוויות שונות שאותן ביקשתי לבחון במסגרת הרפראט. המרואיין הראשון הוא עומרי דרומלביץ', בן 21.5, רקדן מצטיין בצבא שהתקבל כרקדן בלהקת בת שבע. המרואיין השני הוא ירון שוורץ, חוקר ומרצה בתוכנית ללימודי מגדר באונ׳ בר-אילן. המרואיינת השלישית היא נירה פז, בת 78, רקדנית עטורת פרסים ומורה למחול. (פירוט רחב יותר על המרואיינים נמצא בנספח הביוגרפיה שמצורף לרפראט זה). שלושת הראיונות התקיימו במהלך החודשים דצמבר 2013 – פברואר 2014. את הקשר עם עומרי ונירה יצרתי בעזרת אנשים שקרובים אלי אשר הכירו אותם ועזרו לי ליצור את החיבור. את ירון הכרתי באופן אישי כך שיצירת הקשר הייתה פשוטה יותר. את כל המרואיינים ראיינתי במפגש אישי בבית קפה או במקרה של נירה פז, בביתה בתל אביב. בכל הראיונות ציינתי בתחילת הריאיון את נושא הרפראט אך לאחר מכן רוב השיחה הייתה פתוחה עם מעט שאלות מכוונות, שהשתנו בהתאם למרואיין/ת. כל אחד מהראיונות נמשך כשעה והוקלט במכשיר הקלטה, ולאחר מכן תומלל לצורך כתיבת הרפראט. בחרתי בשיטת מחקר זו כיוון שמדובר בזווית הסתכלות שטרם נחקרה בארץ ועל כן היה לגביה מידע תיאורטי מוגבל. הראיונות אפשרו לי להגיע לתובנות חדשות, והצלבתם לאחר מכן אפשרה לי לבסס את טענותיי. שלב התמלול היה משמעותי מאוד בכתיבת הרפראט. בכל אחד מן התמלולים, ללא יוצא מן הכלל, גיליתי תובנות נוספות שלא הבחנתי בהן בזמן קיום הריאיון. הייתה זו חוויה מרגשת מאוד עבורי, אשר איששה תחושות רבות שהיו לי ביחס לנושא המחקר. הרכב המרואיינים נבחר מתוך מחשבה מעמיקה ורצון להקיף את הנושא ממספר זוויות. לצורך בחינת הזווית האישית של רקדן הטרוסקסואל צעיר בישראל, המהווה חלק ממיעוט בקרב הגברים, בחרתי לראיין את עומרי. לצורך הבנת הזווית הסוציולוגית והתיאורטית על הנושא, בחרתי לראיין את ירון. לצורך הבנת עולם המחול בישראל מראשית דרכו ועד היום, בחרתי לראיין את נירה פז.

הרפראט מתמקד כאמור בחומרים אמפיריים ולא תיאורטיים, ושואב את עיקר הידע והתובנות מהראיונות. אולם הדיון, משלב גם תיאוריות פסיכולוגיות בנושא התפתחות זהות מגדרית וחשיבה סוציולוגית בנושא תפקידי מגדר בישראל ואידיאולוגיות מקומיות כגון תרבות מיליטריסטית ודמות הגבר כמפרנס.

פרק א' – נקודות העיוורון של המאבק לקידום שוויון מגדרי בישראל
א.1.  גברים מפחדים להיתפס כ- "לא גבריים"
הפחד הגדול ביותר שמלווה גברים לאורך חייהם, הוא הפחד מלהיתפס כלא גבריים בעיני גברים אחרים. ריקוד, כאחד מהתחומים שאינם נחשבים כגבריים בישראל, מסמל מרחב שאליו גברים ישראלים חוששים מלהיכנס.

כפי שהסביר זאת ירון בראיון עמו: "גברים נמצאים תחת משטור גברי מהיום הראשון לחייהם. השוטר הראשון בחיים של הילד הוא אביו, אשר נותן לו דוגמא איך גבר צריך להתנהג ושופט את גבריותו. לאט לאט הילד רואה שיש המון עיניים שמסתכלות עליו וכל פעם שהוא עושה משהו לא גברי, מעירות לו. זה קורה כבר מגיל מאוד צעיר, גם הסבים, סבתות, דודים, דודות, חברים וחברות בגן. בגיל ארבע הילד כבר ממוגדר לחלוטין. וככל שהוא גדל האלמנטים של משטרת הגבריות נהיים יותר ויותר חזקים. אם נחשוב איזה מדדים סטריאוטיפים מסמלים הומוסקסואל – לבוש, דיבור, תנועות גוף, הליכה, התרועעות יתר עם הבנות, משחקים מסוימים. כל הבנים מכירים את המדדים האלה וכל בן צריך לשפוט את כל ההוויה שלו, אם היא גברית או לא, כל רגע ורגע. כשגבר קם בבוקר מהמיטה הוא צריך לעטות על עצמו מיד את המסכה הגברית, את הבגדים הגבריים, את הפוזה הגברית, וככה הוא יוצא מהבית, ואז הוא הולך ברחוב עטוי שריון גברי שהולך איתו לכל מקום. כל הזמן הוא צריך לוודא שהשריון מהודק היטב, והפחד הכי גדול שלו עדיין, זה שמישהו יגיד לו שהוא הומו, או אפילו לא גברי. המשטרה הזאת פעילה כל הזמן, ואם מישהו תופס אותך עושה משהו לא גברי, הוא יכול לצלם אותך, לשים את זה באינטרנט, וכולם יראו לך. מה הם יראו לך? מה הקללה הכי חזקה היום בתיכונים? שקוראים לך הומו. הומו זה אומר שהרגע לא היית גבר. זה לא קשור להומוסקסואליות כיוון שלהומוסקסואלים לא קוראים הומו ברחוב, זה לא פוליטיקלי קורקט. למי שלרגע איבד משהו מהגבריות שלו, יקראו הומו. ואז הדרך היחידה שלו להוריד מעצמו את הדבר הזה, זה לקרוא למישהו אחר הומו, כאילו להעביר לו את זה. בגלל הפחד הזה שיקראו לך הומו, אתה נמצא באיזו שהיא חרדה".(8)

לא פלא אם כך, שנערים יימנעו מכל פעילות או התנהגות שעשויה לגרום לחבריהם לתייג אותם כלא גבריים או כהומואים, ולו לרגע אחד. "רוב הגברים שאני מכיר שרוקדים מחול מודרני הם הומוסקסואלים. יכול להיות שזה מדיר גברים הטרוסקסואלים מלרקוד את הסגנון הזה".(9) בראיון שקיימתי עם עומרי דרומלביץ', רקדן צעיר של אנסמבל בת שבע, הוא סיפר על אחת מהתגובות שהוא קיבל כילד, לעיסוק שלו בריקוד: " יום אחד חזרתי מבית ספר יסודי והייתי נסער ושאלתי את ההורים שלי למה כל הזמן חושבים שאני הומו בגלל שאני רוקד? ואני זוכר שבכיתי".

עומרי הוא גבר הטרוסקסואל אשר לא ייחס חשיבות רבה לתגובות מסוג זה, ולא היה לו ספק שהוא ממשיך לרקוד: "היה ברור לי כבר אז שזה לא בעיה שלי, זאת בעיה שלהם. זה פשוט אף פעם לא נראה לי כאילו יש לי דרך אחרת. גם אם לפעמים זה יכול להקשות עלי בחיים, זה מי שאני ואני לא נלחם בזה, אני נותן לזה לקחת אותי לאן שזה לוקח". סקרן אותי להבין מה יש בעומרי ובנסיבותיו הסביבתיות, אשר אפשר לו, לא לתת מקום לקולות ששפטו את מידת גבריותו, וללכת עד הסוף עם מה שהוא רצה לעשות. בחרתי לשאול אותו על הסביבה המשפחתית ומודל הגבריות שהיה אצלו בבית.

"יש לי שתי אחיות גדולות. זה ישר מנווט אותך למקום אחר מילדים שמשחקים עם האח הגדול שלהם כדורגל. תמיד התעניינתי בדברים שלא היו הכי קונבנציונאליים, אהבתי את הבמה, לרקוד, לבשל והייתי ילד מאוד יצירתי. זה לא היה לאנשים הפתעה שהלכתי להיות רקדן. אולי לחלק מהם היה קשה לקבל את זה… תמיד ההורים שלי תמכו בי במאה אחוז ואבא שלי היה מחכה לי כשהייתי צריך למדוד טייצים לשיעור בלט בקניון, זה יכול היה להיות מעמד מאוד מביך אולי, אך זה לא היה. ההורים תמיד מאוד תמכו בי ודחפו אותי להגשים את הכישרונות הבימתיים שלי גם אם זה לא היה ריקוד. אבא שלי הוא לא מאצ'ו, או ספורטאי. הוא בא לקיבוץ עם גרעין נחל, איש תנועות נוער, איש חינוך, מאוד ישראלי בנשמה, אוהב את הארץ, אוהב לטייל ואנחנו ממש אותו דבר בקטע הזה וגם הוא לא היה אף פעם "מאצ'ו מן" כזה או שאנשים הסתכלו עליו ככזה. הוא בן אדם מאוד ישר, הגון, נטול מסיכות, אמיתי – שזה בעיני התכונות הכי גבריות. להיות "מאצ'ו מן" ולהראות את השרירים כל הזמן זה לא מה שבעיני גברי. חוץ מזה, לא היו לי הרבה מודלים לחיקוי גבריים בבית. אני הבן הזכר הראשון במשפחה, יש לי שתי אחיות גדולות ויש לי אח אחד שקטן ממני בשש שנים, כך שאני מודל החיקוי שלו".

ניתן לראות כי אביו של עומרי היווה מודל גבריות שונה מהמודל הרווח בחברה, הוא לא התהלך בעולם עטוי "שריון גברי" אלא להיפך, הוא "נטול מסיכות", ובנוסף הוא לא שפט את הפעילות שבה בחר עומרי לעסוק, אלא עודד אותה. האב הוא האדם הראשון שמעריך את גבריותו של בנו, עיניו הן זוג העיניים הראשון שבפניהן הילד מבקש להוכיח את עצמו כגבר. העיניים האלה ילוו את הילד למשך שארית חייו.(10) העיניים הראשונות שבחנו את גבריותו של עומרי היו עיניים של אב אשר גבריות בעיניו היא אותנטיות ואמת נטולת מסיכות. ייתכן שזוג עיניים ראשון זה,  אפשר לעמרי להתמודד טוב יותר עם עיניים חברתיות ביקורתיות שפגש בהמשך הדרך.

הפחד של גברים מתחיל, כאמור, בשלב מוקדם של החיים. ילדים מפחדים להיות לא גבריים בחברת ילדים אחרים והם מרגישים שחבריהם הם מעיין משטרת מגדר, המאיימת לחשוף בכל רגע את הנשיות שבהם. כילדים, בנים עסוקים באופן מתמיד בשמירה על הגדרות שבתוכם, אשר מונעות מכל ביטוי של נשיות לצאת החוצה.(11) המאמץ של גברים לשמור על חזות גברית, מכסה כל דבר אחר שהם עושים. גברים הטרוסקסואלים מקפידים להביע עניין מיני בנשים בכל מצב, נזהרים מהבעת רגשות, שמים לב ללבוש שלהם, לדרך בה הם אוכלים, לתנועות שלהם, לדיבור שלהם ולכל פעולה שעשויה לתת רושם מוטעה, שאולי הם הומואים או לא גבריים מספיק.(12) בראיון שקיימתי עם ירון, הוא נתן דוגמה נוספת מתוך עבודה שהוא עושה עם נערים בבתי ספר: "יושבים כמה חברה', בא אל אחד הילדים חבר ואומר בוא נראה סרט פורנוגרפי. מה הוא יגיד לו? לא, בוא נלמד תורה או בוא נשחק כדורגל? הוא חייב להיענות לאתגר הזה. וזה אתגר נורא קשה, כי אם הוא לא רוצה לראות, אבל הוא יודע שיגידו מחר בכיתה: תראו את ההומו הזה, אין לו אומץ לראות סרטים פורנוגרפיים אפילו שלא היה אצלו אף אחד בבית, אז הוא מפחד לסרב".

אני סבורה כי הפחד של גברים מלהיתפס כ- "לא גבריים", הוא המקור ליצירתן של רוב הבעיות המגדריות שעמן מתמודדת החברה הישראלית. לכן, ניסיון לפתור את אותן בעיות, חייב לשלב מתן מענה לפחד הזה של גברים, וראוי כי הוא יהיה חלק מן האג'נדה לקידום שוויון מגדרי בישראל.

כניסה לעולם המחול נוגעת בפחדים העמוקים ביותר של גברים מלהיתפס כלא גבריים, אך בכוחה גם לשחרר אותם מן הפחד, או למצער, לחזק אותם באופן שיקל עליהם את ההתמודדות עם הפחד.

"כשאני רוקד אני מרגיש הכי גברי מכל מקום. כי מבחינתי מה שמעסיק אותי בריקוד ולמה אני אוהב לרקוד זה למצוא את המקום שלי, שהוא הכי בלי שום כיסויים, מה שאני רוצה בתור אומן מבצע ואומן יוצר זה למצוא את הגרעין הכי פנימי שלי… אני עסוק בעיקר בלנסות להיות כמה שיותר אני. יש משהו בתוכי שרוצה להגיד משהו, אני לא יודע מה זה ואיך אני אגיד אותו אבל אני פשוט מתעסק רק בלתת לזה להיות ככה… הריקוד נורא השפיע על מי שאני, בעיקר הבחירה הזאת ללכת עם זה, זה משהו שנורא עיצב את האישיות שלי וגם עזר לי למצוא צדדים אחרים באישיות שלי  דרך זה. יש משהו בריקוד שזה פעבודה שאף פעם לא נגמרת על עצמך, להתחזק פיזית או למצוא בעצמך את הדברים האלה שאני מדבר עליהם, משהו פנימי יותר … כל הזמן המלחמה להמשיך ולהשתנות, לא בקטע של לשנות את מי שאתה אלא להתחזק לגדול להתחדד. אני מרגיש שהעיסוק הזה נורא ביגר אותי וגם נתן לי המון כלים לחיים בלי קשר לריקוד. משמעת עצמית ואיזשהו חוסן. ולהבין תובנה שאני מאוד אוהב אותה שברגע שאתה הכי פגיע אתה הכי חזק. כי ברגע שאתה בוחר להיות הכי פגיע, כמו אנשים שיש להם משקל עודף והם לא מפחדים לצחוק על זה, אז אתה לא יכול לצחוק עליהם. אם אין לי מה להסתיר, אני לא מסתיר את זה שאני אופה עוגות ואפילו מקשט אותן. אם הייתי מסתיר את זה, אז אולי זה היה מקום למישהו לפגוע בי. ברגע שאני פותח את הכל ואין משהו למצוא בנבכי נפשי ולשלוף בשביל לפגוע בי אז זה הופך אותי ליותר חזק וזה משהו שהריקוד בעיני מאוד מחזק אצל אנשים".(13)
אני סבורה כי התובנה שעליה עומרי מדבר, ושאותה הוא קיבל באמצעות הריקוד, עשויה להיווצר גם אצל  גברים אחרים שיבחרו להיכנס לעולם המחול, והדבר יכול לעזור להם להתחזק ולהשיל את אותו "שריון של גבריות", להיות אותנטיים יותר עם עצמם וחזקים יותר.

בחלק הבא אנסה להבין מהו מודל הגבריות הישראלי – מהם העיסוקים אשר נחשבים כגבריים בישראל ולכן מאופיינים בריבוי של נוכחות גברית, ומהם העיסוקים שנחשבים כלא גבריים בישראל ולכן מתאפיינים במיעוט של נוכחות גברית.

 א.2. מודל הגבריות הישראלי והציפיות שהוא מייצר לגברים בישראל
א.2. 1. הגבר הלוחם
"בחברה הישראלית  – המודל של הגבר הוא החייל הגברי. זה שונה מאירופה או מארצות הברית, שם חייל לא נתפס כמודל חיובי ונחשב, אלא כגבר שהגיע ממשפחה שאין לה כסף ולא הייתה לו אלטרנטיבה אחרת כי הוא לא סיים תיכון. הוא לא יכול היה לעשות משהו משמעותי כמו ללמוד אמנות, קולנוע, תיאטרון, אדריכלות. באופן כללי יש באירופה ובארצות הברית הרבה יותר תרבות, אמנות, בתי ספר לאמנות ולמחול. מי ששם קשור בצבא, לא יכול להיכנס לשום מקום תרבותי ציבורי. פה זה בדיוק הפוך, רק אם היית בצבא אתה יכול אחרי זה להופיע בכוכב נולד, ויגידו בתכנית שהיית בתותחנים. בארה"ב ובאירופה מודל הגבריות הוא מורכב, יש הרבה יותר אפשרויות. אנחנו יותר קרובים במודל הגבריות למזרח התיכון, אנחנו לא בעולם המערבי ההוא".(14)

העמדת הצבא במוקד ההוויה החברתית, מדגישה את הגבר ואת הגבריות כמודל הכמעט- אולטימטיבי של ה"אזרח" המשתתף והתורם.(15) "מודל הגבריות בישראל שנת 2014, הוא כמו שהיה תמיד – החייל הקרבי או הכדורגלן, או איש ההייטק שמרוויח מיליונים באקזיטים ושבעברו היה בקרבי. אם היית בצבא, יש לך קשרים, אז תרוויח כסף כי דברים יזרמו אליך. לא היית בצבא – אתה במערכת אחרת. הרבה אנשי עסקים אומרים את זה שבישראל אם לא היית בצבא אף אחד לא מדבר איתך כי אין לך חברים. זה הכל חבר מביא חבר. רקדנים בטוח לא נכללים במודל הגבריות הישראלי".(16)

עומרי דרומלביץ', רקדן האנסמבל של בת שבע, אשר נבחר להיות רקדן מצטיין בצבא, תיאר זאת כך: "בחברה שלנו יש משהו מאוד תובעני, שזה גם איזה צורך אבולוציוני של יהודים, וישראלים בפרט – החברה צריכה אותך כמאצ'ו, כחייל, כשומר, כי אנחנו מוקפים אויבים ואנחנו בסכנה מתמדת וזה טבעי שזה יקרה בחברה כזאת, אין לי ביקורת על זה. אני מרגיש שזה כן משתנה לאט לאט ויש מקום לדברים אחרים ובפרט בעידן שלנו עם כל הטכנולוגיה וההייטק, אז השומרים האמיתיים שלנו, הם שומרי הסף בקטע של אינטרנט וביטחון מידע, וזה לא האנשים המאצ'ואיסטיים שיושבים בחזית על הטנק. זה כבר לא שם. זה שם בתיכון, אז כולם במקום הזה, אבל אז 80 אחוז מהבנים שיכולים, ילכו ויהיו קרביים, ארבעים אחוז מהם יפצעו ויהפכו להיות ג'ובניקים בדרך, ויבינו שהם לא באמת היו צריכים להיות לוחמים. החיים לא תמיד נותנים לך רק את מה שאתה בוחר, הם נותנים לך את מה שהחיים בוחרים בשבילך. אני יודע את זה מהחברים שלי שהרבה מהם התאמנו ורצו להיות בסיירות הכי נבחרות והרבה מהם נשברו, פיסית או נפשית, והפכו להיות ג'ובניקים.  בתור חברה ישראלית, המקום של הגבר הוא מאוד ספציפי, ממוקד, יודעים מה זה צריך להיות. כל עוד אתה זה, אז לא שואלים אותך שאלות וכל עוד אתה משהו אחר, אז מתחילות להישאל השאלות. זה בחירה שלך אם אתה נותן לזה להכתיב לך את החיים".

עומרי נבחר, כאמור, להיות רקדן מצטיין בצבא. היו לו כל הנתונים והרצון להיות חייל קרבי, אך כאשר הוא נבחר להשתתף באנסמבל של בת שבע, הוא החליט לדחות את הגיוס כדי לבדוק עם עצמו, מה הוא באמת רוצה לעשות ומה זה אומר להיות רקדן. "אני נהנה מלהיות רקדן. אני גם מרגיש שאני עושה את זה טוב. כשהגעתי לאנסמבל היה לי ברור שאני חייב להמשיך לרקוד. עשיתי רקדן מצטיין. התגייסתי לחיל אוויר. עכשיו אני נמצא במשרד ניהול בקריה".

המשמעות של להיות רקדן מצטיין בצבא היא שהמדינה מכירה בכישרון שלך וביכולת שלך להצליח בתחום הזה. במידה ומועמד לשירות צבאי נבחר להיות רקדן מצטיין, הוא נדרש לעשות את המינימום שבמינימום במסגרת הצבא, וזאת כדי שיוכל להמשיך לרקוד. בישראל יש בכל שנה מקום לעשרה בנים ולשלושים בנות כרקדנים מצטיינים. למעשה, המדינה בודקת למי משתלם לה לוותר על השירות הצבאי, כדי שהוא יהיה רקדן.(17) מדובר במספר נמוך מאוד של בנים אשר מתקבלים כרקדנים מצטיינים בצבא. רקדנים שלא התקבלו חייבים להתגייס לצבא ולדבריה של נירה פז, רקדנית עטורת פרסים ומורה למחול: "יש בכך פגיעה משמעותית בהתפתחות שלהם כרקדנים".

הציפיות שמופעלות על גברים לשרת בצבא בתפקידים קרביים מגיעות לא רק מגברים אלא גם מנשים ובכלל זה גם נשים פמיניסטיות: "מדובר במסר כפול שהן משדרות – תגן עלי – משמע תהיה אלים. אבל איתי תהיה עדין. זה אפשרי? לא בטוח. תהיה ביחידה קרבית, אבל כשאתה בא הביתה תנשק אותי בעדינות. מישהו שכל היום עושה מעצרים בשטחים, לא יכול לבוא הביתה ולהיות עדין עם חברה שלו".(18)

החברה שולחת מסרים נבדלים לנערים ולנערות באשר לזהותם בצבא ומשמעות השירות הצבאי כטקס הכניסה לחייהם הבוגרים. עבור גברים, הצבא הוא אירוע מרכזי בחיים ומהווה טקס מעבר לגבריות. חוקרים הצביעו על תפקידו של הצבא כטקס מעבר לחברות מלאה בחברה הישראלית.(19)

א.2. 2. הגבר המפרנס
אחד המחירים שעמרי ציין שהוא משלם על בחירתו להיות רקדן, היה מחיר כלכלי: "מבחינה כלכלית אין לך ביטחון. אתה לא יודע אם תוכל לחיות מזה עוד כמה שנים. בטח שלא לחסוך או להקים משפחה ולפרנס אותה".

הציפייה מגברים בישראל נותרה כשהייתה, להיות גברים עובדים ומפרנסים. וכך מתאר זאת ירון: "הרי בחברה אמור להיות סנדלר, רופא, כבאי, שוטר, רקדן, שחקן. איך זה שכולם מתנקזים לאותם המקצועות? איך זה שבאינטל רוב העובדים הם גברים שאני בטוח שלכל אחד מהם יש משהו בפנים. שכיבו אותו לחלוטין… תיקחי דוגמה פשוטה. גבר יכול לא ללכת לעבוד ולהישאר עם הילד בבית? לא. גברים מודרים מהעולם הביתי".

היום קיימת אמנם פעילות פמיניסטית שזוכה להישגים, המאפשרת לגברים להשתלב בגידול הילדים ולחלוק את חופשת הלידה באופן חלקי. צעד אחר צעד, מתחילה להיווצר בישראל לגיטימציה חברתית לגברים לצאת מהעבודה כדי להוציא את הילדים מהגן. בעיני מדובר בתהליך מבורך, אך חלקי ובשלב מאוחר מדי של הדרך. הטענה שלי היא כי לפני שגברים מודרים מהעולם הביתי, הם מודרים מעצמם, מלהיות מי שהם באמת, וחשוב לא פחות להחזיר אותם אל עצמם, אל עולמם הפנימי, אל שאיפותיהם האמיתיות – לפני או לפחות במקביל להחזרתם לעולם הביתי. הדבר מזכיר לי את הוויכוח שהתקיים לאחרונה בנוגע להעלאת גיל הפרישה לנשים כך שיהיה שווה לגיל הפרישה של גברים בישראל. הטענה הפמיניסטית בהקשר זה הייתה, שלא ניתן להשוות את המצב של נשים וגברים רק בקו הסיום – יש לדאוג לתנאים שווים לאורך כל שנות עבודתן של נשים בשוק העבודה.(20)  בעיני מדובר בטענה מוצדקת מאוד, אך לפי אותה גישה הגורסת כי השוויון צריך להתקיים מנקודת ההתחלה ולאורך כל הדרך ולא להתחיל רק בקו הסיום – האם נכון להשיב את הגברים לעולם הביתי ממנו הם היו מודרים, מבלי להשיב אותם במקביל אל עצמם- מבלי לאפשר להם לבחור להיות מי שהם ולא מי שהחברה הישראלית הגדירה שהם אמורים להיות – לוחמים ומפרנסים?

השוויון חשוב שיתקיים לאורך כל הדרך ולא רק באמצע הדרך או בקו הסיום- והדבר נכון הן כלפי גברים והן כלפי נשים.
"הפספוס של המאבק הפמיניסטי הוא שנשים אומרות שאצל הגברים כל העוצמה. פה האמירה שלהם נופלת על אוזניים סגורות. גברים אומרים, לי יש עוצמה? אני כמו נהג בוס. עושה מה שהבוס או אשתי אומרת. לגברים יש עוצמה במקום אחד – כשהם בקבוצה. בגלל זה יש אונס קבוצתי, בגלל זה בצבא הם כאלה כוחניים. אבל כשהם יוצאים משם ומכירים אישה ופשוט עובדים, אז הם לא בקבוצה, הם בודדים והם חלשים מאוד ונשים אומרות להם כמה הם חזקים והם לא מבינים על מה הן מדברות בכלל. וזה הופך להיות שיח חירשים מוחלט".(21)

אני סבורה כי אדם שאין לו את עצמו, לא יכול להיות חזק או בעל עוצמה, ולגברים רבים מאוד בישראל, נראה כי אין חיבור לעצמם ואין מרחב המאפשר להם לממש באופן עמוק את מי שהם באמת.

כפי שתואר בסעיף הראשון בפרק זה, החרדה של גברים מלהיתפס כ"לא גבריים", היא החרדה הגדולה ביותר שמלווה אותם מיום לידתם. הפחד הגדול ביותר שלהם הוא לא מנשים, אלא מגברים שיביישו או ישפילו אותם בנוכחות גברים אחרים, וייגרמו להם להיתפס כלא גבריים.(22) הומופוביה, יותר מכל דבר אחר, היא הפחד שגברים אחרים יסירו את מסיכת הגבריות שאותו גבר לבש, ויגלו שהוא לא גבר "אמיתי" התואם את מודל הגבריות הרווח בחברה. הפחד גורם לגברים להיות מבוישים, כיוון שהמודעות לקיומו של הפחד, מהווה ראייה עבורם, להיותם לא מספיק גבריים. הם מתביישים לפחד.(23) בושה מובילה אותם לשתיקה לנוכח התרחשות של תופעות חברתיות קשות כגון התנהגות סקסיסטית כלפי נשים, אלימות כלפי נשים, הטרדות מיניות, יחס בוטה כלפי מיעוטים וכלפי הומואים ולסביות ועוד. הפחד הוא המקור האמיתי לשתיקה הגברית, והשתיקה הגברית היא שמאפשרת את המשך אותן תופעות שליליות ואותם דפוסים.(24)

נשאלת השאלה מה המחיר שאנחנו כחברה, משלמים על מודל הגבריות הישראלי?

"כמעט כל יום נרצח מישהו בישראל על רקע פלילי. זה מצב חמור, אנחנו מדינה קטנה ויש פה מעט אנשים. יהודים רוצחים יהודים. זה לא משהו לאומני. המחיר הוא באונסים הקבוצתיים. גברים מתים מוקדם. המון מחלות. חולים פי שתיים מנשים, מתאבדים יותר מנשים. 97% מהכלואים בכלא הם גברים. 30,000 תיקים נפתחו לבני נוער השנה, מתוכם 27,000 הם נערים בנים. פגיעות מיניות בנשים. בלי סוף, המחירים הם עצומים. מי שנמצא בחרדה נוטה לרוב לאלימות או לשתיקה. אז אם אני רואה חבר שמתעלל בחברה שלו, אם אני אגיד לו משהו, אני אחשב לא גבר. אז אני אעדיף לשתוק".(25)

א.3.  עולם המחול בישראל ביחס למודל הגבריות הישראלי – דוגמא למרחב ממנו גברים מודרים
"מלכתחילה בנים נכנסים מאוחר לתחום. ראשית ההורים לא ייקחו אותם בגיל 6-7 ללמוד מחול, כיוון שהם לא רואים בזה מקצוע עם הכנסה גבוהה. הרקדנים הם בתחתית הסולם בארץ מבחינת שכר עבודה. השיטה היא שיום בשבוע הרקדנים נוסעים ללמד מחול כדי להשלים משכורת. גם לי אם היה בן לא הייתי שולחת אותו לרקוד.. לכן הבנים מתחילים מאוחר, בשלב שבו הם כבר מסוגלים לומר שלא אכפת להם מה יגידו, הם פשוט מרגישים שהם חייבים לרקוד".(26) אלון תיאר זאת כך: "היום מי שזה ממש בוער בו הרצון לרקוד, חייב להיות משוגע לדבר, כדי ללכת לרקוד. הוא צריך להיות במצב שהוא לא יכול לוותר על זה".(27)

"נערים שהגיעו למקום הזה, אומרים להם שאם הם רוצים להיות רקדנים, הם צריכים ללמוד קלאסי, כי זה הבסיס של הטכניקה. אז למעשה אולי בגיל 16 הם מתחילים ואז בגיל 18 הם צריכים ללכת לצבא, שם מעטים מתקבלים כרקדנים מצטיינים, ומי שלא מתקבל הטכניקה שלו נעצרת. לבנות רקדן טוב בעולם זה מגיל 8-18. אחרי גיל 18 הגוף משתנה, נעשה קשה יותר וקשה לעבד אותו. פה ושם רקדנים מצטיינים באמת מאוישים בלהקות."(28)

האם בעולם המצב שונה?
"ילדים בעולם מתחילים בגיל 8 את לימוד הטכניקה כי אין להם את הבעיה הנפשית שיש לנו, כי בארה"ב ובאירופה, מחול הוא תרבות ובישראל לא. שם, אם ילד בן 8 ירצה ללמוד מחול, ההורים ייקחו אותו שיתקבל לאחד מבתי הספר למחול. פה אין אפילו בתי ספר למחול… המורים הטובים נמצאים היום במגמות בתיכונים – וזה מאוחר מדי כי אין לנו את התשתית התחתונה להביא אותם לרמה גבוהה יותר. מה שקובע זה בית ספר ממלכתי. להקים בית ספר זה דבר נורא יקר ומשרד התרבות לא ישים כסף על בית ספר ממלכתי. בצרפת, באנגליה, בארצות הברית, ברוסיה, יש בתי ספר ממלכתיים, כל שנה נוסעים מסביב בעיירות בארץ ועושים בחינות, בודקים גופנית לאיזה גובה הם יכולים להגיע, ולוקחים את הילדים המוכשרים לבית הספר. הילדים נשארים כל השבוע במעונות, לומדים ורוקדים כל יום ובשבת נוסעים חזרה הביתה. לכן אנחנו בטכניקה פחות טובים. ילד בישראל מפחד שיגידו שהוא סיסי, החברה לא מעודדת אותו. בעולם אין את זה – ילד שרוקד זה נחשב בסדר גמור. החברה הישראלית עדיין לא מקבלת את הילד הרוקד."(29)

אני סבורה כי מודל הגבריות הישראלי על שני היבטיו המרכזיים – גבר כלוחם וגבר כמפרנס, משפיע על התרבות של החברה הישראלית, ועוצר נערים ישראלים מכניסה לעולם המחול וממימוש עצמי בתוכו. להיות רקדן לא תואם את מודל הגבריות בחברה הישראלית ויש בכך הסבר לעובדת היותם מיעוט בתחום.
נדמה כי מודל הגבריות הישראלי מוציא מקרבו כל גבריות שאינה מייצרת ביצועים צבאיים או הישגים כלכליים, ועל כן, גברים ישראלים המעוניינים לעסוק במקצועות מסוג זה, מפחדים לעשות זאת ולהיתפס כלא גבריים. מדובר במחיר כבד שהם משלמים – העדר מימוש עצמי (הדרה מעצמם), ובמחיר כבד שאנו כחברה משלמים, שכן מי שנמצא בחרדה ובפחד, נוטה לרוב לאלימות או לשתיקה.

פרק ב' – שילוב גברים בעולם המחול בישראל, כאמצעי להפחתת האלימות וההטרדות המיניות כלפי נשים
ב.1. רוקדים יותר, אלימים פחות
"גם אם אין מוזיקה – מחול זה לתת לקצב הפנימי שלך להפוך להיות משהו ויזואלי."(30)
האם באמצעות מחול גברים יוכלו לבטא את התחושות הפנימיות שלהם באופן ויזואלי–אמנותי, ולא אלים? "מחול זאת דוגמה טובה –  כיוון שמגדר מאוד מקושר לגוף – האלמנטים של כוחנות ודומיננטיות  מקושרים לגוף הגברי, אלמנטים של פאסיביות ורכות מקושרים לגוף הנשי. אבל זאת לא איזו שהיא אמת שגברים הם דומיננטיים, אלימים ואגרסיביים, מקשרים אותם לגוף הזה. איך זה יכול להשתנות? למשל, כל העבודות שהן ברמת סיכון גבוהה אנחנו מצפים שגברים יעשו אותם. אם נופל פה עכשיו חוט חשמל, אף אחד לא מצפה שאישה תחליף אותו. בחיפה כימיקלים מי שמערבב את החומרים המסוכנים, זה גברים, בכור האטומי, מי מטיס מטוסים, סוחר בנשק – כל הדברים המסוכנים גברים עושים. אז זה גם מתבטא בגוף שלהם. מה קורה לגבר שמקבל עכשיו תינוק בן שבועיים ובמשך חודשיים צריך לחתל אותו, פעולות עדינות עם רגליים קטנות שיכולות כל רגע להישבר, כל תנועה היא קטנה ועדינה, כמו יוגה. חוויה כזאת של חודשיים לגבר – המגדר שלו משתנה כי הוא עושה רק תנועות רכות כל הזמן. רוב הגברים אומרים, אני אהיה חבר של הילד מגיל שנתיים, נשחק בכדור וזה. אני אומר להיפך, תהיה חבר שלו מההתחלה. אותו הדבר עם מחול, אם יתנו לגברים מרחב ממש להניע את הגוף שלהם, אז המגדר שלהם ישתנה, הם יחוו את הגוף שלהם בצורה אחרת. הם לא יצטרכו שהגוף יהיה מכונה אלימה או מכונה שיכולה כל הלילה לשכב עם האישה. הם יוכלו לזכות בחוויה גופנית חדשה שהם באמת מודרים ממנה לחלוטין…  אם מסתכלים על עולם העבודה, מה שקורה כשגברים עוסקים במשלח יד הנחשב בחברה הישראלית לנשי, זה שהם ישר נהיים מנהלים. מורה נהיה מנהל, טבח נהיה שף, רקדן נהיה מנהל להקת מחול. אתה אף פעם לא נשאר ליד הנשים, כי יש פה ציבור של גברים שכן משמש בתפקידים האלה, וזה או פועלים זרים או ערבים. אפשר לראות את זה בתחום הסיעוד. בעולם זה לא ככה. גברים רבים מתפרנסים מסיעוד ונתפסים כגבריים מאוד. הלוואי וזה היה ככה בארץ – זה הנושא של לגעת במישהו אחר, המגע עם היד משנה אותך. כמו במחול. להחזיק למישהו את היד. מי שעובד בהייטק, מתי הוא מחזיק למישהו את היד"?(31)

ב.2. רוקדים יותר, מטרידים פחות
"קורה משהו לגברים שרוקדים, שמשנה את ההסתכלות שלהם על הנשים שרוקדות סביבן ואת החובה שיש להם להימשך לכל בחורה שהם רואים. בריקוד הם יכולים להפריד בין ההרגל להתרגש מכל גוף שזז לידם, לבין פשוט להעריך אישה שיכולה לנוע כך ולרקוד, ולתת לה את המקום שלה, ואפילו לא להיכנס למקום של איזו שהיא פנטזיה. אין קשר. אבל צריך להיות שם. כמו במגע עם התינוק, במגע עם הרקדנית. היא רוקדת. זה לא קשור אליך בכלל. זה כמו לראות עץ יפה. או משהו יפה שמישהו עיצב. זה קיים שם, וזה שלה. דווקא להיות כל כך קרוב לזה מנתק אותך מהחובה הזאת שאתה חייב להמשך לכל אחת, אתה חייב תמיד להגיד שיש לך עניין מיני בכל בחורה שאתה רואה. זה חלק ממודל הגבריות הישראלי. אם תעבור מישהי והחברה יגידו לך תראה תראה אותה, ולא תגיב, אז מה קרה לך? נדפק לך משהו? רקדנים לא שם, הם רואים את האנשים, יש מולם בן אדם, הסיפור פה זה ריקוד ולא פנטזיה. כשאתה חווה את זה כשאתה רוקד, עוברת לך ההסתכלות הזאת על כל בחורה כמישהי שאתה חייב להמשך אליה. יש מאמר שמדבר על כך שמורים לריקוד לא חווים התרגשות מינית מהרקדניות. זה משעמם אותם".(32)

כלומר, יתכן ששילוב של גברים בעולם המחול, יכול להשפיע על מודל הגבריות הישראלי ולצמצם את תופעת ההטרדה המינית הרווחת בחברה הישראלית. קרי, מעבר מהתייחסות מינית ומחפיצה של האישה, להתפעלות מתכונה או מיכולת אנושית שיש בה.

נירה פז היטיבה לתאר את הממד הלא מיני שיש בריקוד: " ריקוד הוא לא נשי ולא גברי – זה ביחד. כשעולים לרמות גבוהות לא רואים בכלל אישה או גבר אלא יצור אלוהים, יצור דמיוני שלא יאמן מה הוא עושה בספרות הגבוהות. זה עולם רוחני, ויזואלי, וירטואלי – אין בספירות האלה משמעות אם מדובר בגבר או באישה. אין יצר מיני בריקוד. המין לא קיים בריקוד. אין מתח מיני. זה מעבר למיני. המיני הוא ארצי הוא פיזי. הריקוד עוסק בנפש וזה רוחני".

פרק ג' – מסקנות והמלצות
ג.1. גברים בישראל ,  המיעוט – "מחוללים בחייהם" , הרוב – "חללים בחייהם"
אני סבורה כי מודל הגבריות הישראלי מייצר תופעה שהחברה הישראלית כלל לא מודעת לה, בה גברים רבים הופכים להיות "חללים בחייהם" במקום "מחוללים בחייהם". האם יש כאן כאב עמוק שכלל לא נמצא בשיח הציבורי בישראל?

"לגברים כואב שאין להם מספיק שעות פנאי. שהם צריכים כל הזמן לעבוד ולפרנס. אבל זה רק אינטרפרטציה של מה שכואב להם באמת בעיני, שמגיל קטן הם לא יכולים להיות מה שהם רוצים להיות. בגלל מה שאמרנו קודם על משטרת הגבריות. אתה חייב להיות מישהו אחר כל הזמן. אתה לא יודע מי אתה. לרגעים קטנים פתאום זה מבליח, יש איזה יום שבו אתה עושה משהו שאתה אוהב. אבל אין לך מושג".(33) אם אנסח את הדברים שאומר אלון במילים אחרות, הכאב העמוק של גברים ישראלים הוא שהם "חללים בחייהם" משמע, לא חיים את עצמם, אלא דמות שמצופה מהם לחיות. הכאב הזה של גברים, הוא כאב לא מוכר. אין לגביו כמעט הכרה ציבורית והוא לא נמצא בשיח החברתי והאקדמי בישראל. "בלימודי גבריות מדברים על זה לא מעט, אך לא מספיק. בישראל יש לימודי גבריות רק בבר אילן ובתל חי, אבל אין על כך מאמרים ומחקרים".(34)

מה באשר לכאב של נשים?
"נשים חוות כאב במקום מאוד כואב שזה במיניות שלהן שמדוכאת מגיל אפס. היא מדוכאת מתוך מצב שגברים זוכים לאהדה ויתרון חברתי על זה שהם משיגים נשים, ונשים זוכות לאהדה על זה שהן מצליחות לדחות גברים. אישה שמבלה עם גברים החברה מציקה לה… ברור שכשאתה מדכא למישהו את היצר, אז זאת פגיעה מאוד גדולה. אישה בכלל לא יודעת מה המיניות שלה, ואז מה היא עושה, היא מתנהגת מינית כמו גבר. מכל הבחינות. גם במעשה עצמו, גם בהתנהלות מסביב, גם באיך שהיא מודדת את עצמה. בעצם יש רק מיניות אחת. מיניות גברית והיא לומדת אותה. כמו שגברים לא יודעים מה זה לרקוד. מאוד קשה להם להגיע לשם. נשים לא יודעות מה זאת מיניות. אז זה כן מדוכא אצלן".(35) האם הכאב של נשים הוא כאב שזוכה להכרה בשיח החברתי והאקדמי בישראל? האם זה תחום שהפמיניזם בארץ עוסק בו? "כן, המון. יש המון כתיבה ומחקרים על הנושא. זה בשיח".(36)

נראה כי הכאב העמוק של נשים נמצא בלב השיח ובמרכז המחקר האקדמי בתחום המגדר, לא כך לגבי הכאב העמוק של גברים. התמונה שמצטיירת באשר לגבריות הישראלית עצובה מאוד בעיני, כיוון שנראה כי רבים מהגברים אשר צלחו את המלחמות והקרבות, מודרים מעצמם, ולמעשה במידה מסוימת, הם "חללים בחייהם". מי הם כיום אותם הגברים אשר חיים מתוך מימוש עצמי מלא וחיבור לעצמם, מי הם אותם הגברים אשר הצליחו להיות "מחוללים בחייהם" ולא "חללים בחייהם"?

"הם הליצנים של החברה שלנו, אלה שמופיעים בטלוויזיה, ההומואים, השחקנים. תראי את רמי פורטיס למשל, הוא מנהל קריירה של אולי 40 שנה של אדם משוגע. כי רק ככה הוא יכול לאשר את הגבריות שלו. ראיתי את דף הפייסבוק שלו. הוא כל הזמן עושה פרצופים של משוגע. בכל מני מקומות בעולם ובארץ. אבל רק כשהוא הגדיר את עצמו כמשוגע הוא יכול להיות מי שהוא באמת. איזה מחיר הוא משלם על זה? אנחנו בתור חברה מצד אחד מעריצים אותו מצד שני אנחנו לא אומרים לילדים שלנו, הלוואי ותהיה כמו פורטיס, הלוואי שתגשים את עצמך. לא. רק אל תהיה כמוהו. תאהב אותו תחבב אותו אבל עזוב אותך, אל תהיה כמוהו."(37)

עומרי דרמילוביץ, המסמל בעיני את אותו מיעוט בר מזל של גברים "מחוללים בחייהם", המממשים את עצמם בישראל, התייחס לנקודה זאת גם כן: "אני חושב שבאיזשהו מקום יותר קל, לפחות לי, להיות מה שאני טוטאלית. יש פחות מקום מטושטש. אם אתה גבר, ואתה לא רקדן או אמן או נפש עדינה, ואתה מרגיש מספיק חזק להיות מי שאתה, גם אם אתה לא מצ'ואיסט, אז אולי זה אפילו יותר קשה, כי אולי יש ממך צפיות אחרות. אם אתה לא אמן, אז איך זה הגיוני שאתה לא מאצ'ו". כלומר, היכולת של גברים הטרוסקסואלים לבטא את עצמם באופן מלא, מתאפשרת לאמנים שביניהם, אך עבור מי שאינו אמן, המשימה להיות מי שהוא באופן מלא, מאתגרת הרבה יותר.

"…אני חושב שזה התפתח לכיוונים קיצוניים. זה לא שאתה יכול להיות מי שאתה שזה משהו באמצע. או שאתה זה, או שאתה ההפך מזה. כשאני חושב על התיכון, אני רואה את החבר'ה שהולכים לרוץ ביחד להתכונן ליום סיירות ומצד שני את זה שיושב עם ה- MP3 שלו ויש לו שיער מוזר ויש לו בגדים אחרים והוא עוף אחר. בבית ספר שלי זה היה שונה כי הייתי בבית ספר לאומנויות וכולם מסביבי זה היה העיסוק שלהם, גם אם הם החליטו ללכת לצבא כלוחמים".

בסביבה של עומרי היו גם גברים הטרוסקסואלים שלא היו אמנים, ועדיין הרשו לעצמם לבטא צדדים שעשויים היו להיתפס כנשיים:"מסביבי היו הרבה דוגמאות שאליהן אני מסתכל כלפי מעלה, שאני שואף להיות כמותם. אם זה אנשים מהמשפחה שלי או אנשים מהקיבוץ, גם אם הם היו מאצ'ואים, הם עדיין הרגישו מספיק בטוחים בעצמם להיות פגיעים, היו במקום יותר אמיתי ופחות סטיגמטי. אני חושב שזה משהו שהוא נטול קשר למה אתה בוחר לעשות, זה לבחור להיות מי שאתה, בין אם אתה ככה ואתה סנדלר או אתה ככה ואתה רמטכ"ל, זו עדיין בחירה להיות מי שאתה ולא לתת לסטיגמות האלה ולמה שמצופה ממך כסטריאוטיפ, להיות גבר מצ'ואיסט, להשפיע עליך. לא להיות או זה או זה, זו הבחירה.

גברים אלה, אשר היו חלק מהסביבה של עומרי,  הם דוגמה חריגה בנוף הגבריות הישראלי. כך ניסח זאת ירון בשיחתנו: "במשחק הזה של גבריות יש המון הפסד. גברים הטרוסקסואלים לא אומרים הרבה פעמים שכואב להם הלב. הם לא מעיזים ללכת להיבדק. ואלה שפורשים מהמשחק והם הומוסקסואלים, במובנים מסוימים מאוד קל להם. אלה שפורשים ממשחק הגבריות, אבל הם לא הומוסקסואלים, מאוד קשה להם. הרבה פעמים לא מקבלים אותם. לא מבינים אותם. אפילו הנשים שלהן יכולות להגיד להם – יאללה תהיה גבר".(38)
במילותיו של עומרי, " בחברה הישראלית אתה יכול להיות מי שאתה… אבל זו בחירה שצריך הרבה כוח מאחוריה… צריך הרבה יותר אומץ בשביל להגיד אני רקדן וללכת עם זה, וללכת נגד מוסכמות חברתיות מאשר להיות כמו כולם, ללכת לשחק כדורגל וללכת לצבא ולהגיד אני לוחם, אני קרבי".

הגברים הישראלים אשר לא מצליחים לעשות את אותה בחירה, הופכים במידה רבה ל"חללים בחייהם" והמחירים לכך, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית, הם רבים.

יפים בעיני בהקשר זה דבריה של נירה פז: "זה עצוב מאוד כשמישהו לא חי את חייו, את עצמו, את המאוויים שלו. לא הרבה חיים את האני שלהם. המחול מאפשר לך את זה. הריקוד זה משהו כל כך בסיסי. בבסיס של כל בן אדם, הבסיס לרקוד קיים. זה אינסטינקט ראשוני. התנועות הראשונות זה ריקוד. לרקוד זה ממש ביטוי ראשוני. וכל אחד נהנה מזה. כשהתחלתי לרקוד הרגשתי שנולדתי, ועד היום הזה, כשאני רוקדת אני מרגישה את החיים יותר מאשר בחיים… בן אדם שממלא את עצמו בדברים שהוא אוהב לעסוק, והוא טוב בזה, הוא הופך לאדם יותר טוב. אין לו צורך להיות מתוסכל. יש לו דרך. למשל, לי אף פעם לא היה משבר גיל. מגיל 12 אני ידעתי לאן אני הולכת, כיוונתי את עצמי לדרך מסוימת והלכתי בה. אני מרגישה ברת מזל כי הצלחתי להגשים את עצמי.

עומרי מצליח להגשים את עצמו ולהיות "מחולל בחייו" אך הוא לא מסתפק בזה, הוא משקיע מאמץ, על מנת לחולל שינוי בחייהם של נערים ולעודד אותם להפוך להיות "מחוללים בחייהם" ולא "חללים בחייהם".

"אני מנסה, אני מלמד גאגא ואני מגיע לבתי ספר עם האנסמבל, ושם זה באמת העבודה הכי קשה ודווקא שם לפעמים זה היה הכי קשה מהבחינה הזאת שאתה רקדן, אבל דווקא שם רציתי ומצאתי את הכוחות להיות הכי חזק. אוהד נהרין המנהל האמנותי שלנו אמר משהו נורא יפה, כי עושים המון הופעות ואתה קם בחמש בבוקר ונוסע לאולם ספורט בבית ספר בקריית שמונה, וקפוא לך וכל הגוף שלך כואב ואתה עייף והדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה לרקוד ובטח לא מול בית ספר שלם של ילדים שצורחים ומדביקים לך מסטיק בשיער וזורקים עליך דברים באמצע ההופעה, ודווקא שם הוא היה מחזק אותנו באמירה שאפילו אם יש ילד אחד שיושב בקהל וההופעה הזאת שינתה לו את החיים זה שווה את זה. וואי יש לי צמרמורת כשאני אומר את זה כי אני מרגיש שזה באמת שליחות אדירה. לא בקטע של ריקוד בכלל. אפילו שהייתי יושב והיו ילדים שצוחקים ואומרים תראה איזה הומו תראה, הוא רוקד, ואני מבין אותם זה ממבוכה שהם לא רגילים לראות דברים כאלה, שזה מה שהרגילו אותם, שריקוד זה לבנות ולמה בנים צריכים להיות רקדנים. אם בזמן שהם צוחקים ואומרים הערות, היה ילד אחד שאומר להם די! אתם מפריעים לי לראות, אפילו אם הוא לא יהיה רקדן או יצרך מחול כבן אדם בוגר, הדבר הזה שזה יוצר מסביבך – השיח הזה, הבן אדם האחד שאומר לאחרים תראו איך אתם נראים, תראו מה אתם עושים ומישהו מהם יבין את זה וזה איזה שהוא גלגל כזה, כמו תעביר את זה הלאה. זה שווה את זה. כשאני הייתי בבית הספר באיזשהו שלב הייתי יו"ר מועצת תלמידים ומאוד פעיל חברתית, ותמיד ניסיתי דווקא עם החברה היותר חלשים, וזה לא היה קשור לסטרייט או לא סטרייט, היה חשוב לי לחזק אותם ולהגיד להם אל תקשיבו למה שאומרים לכם, תהיו מי שאתם, תהיו חזקים וזה הכוח הכי גדול לא לברוח למקומות החשוכים והישנים האלה, להיות מי שאתה וזה מה שהחיים האלה. מה זה יהיה שווה אם כל החיים שלך תחיה באיזו שהיא מסיכה. יום אחד אתה תמות וזה מה שאנשים יכירו ממך ואף אחד לא באמת הכיר אותך. וזאת באמת שליחות באנסמבל. ואני אפילו לא חושב שזה קשור להטרוסקסואל או הומוסקסואל בעולם המחול – הגבריות זה משהו שכל זכר עסוק בה והיא תעסיק אותו כל החיים, וזה משהו יותר חזק מזה, לא רק לגבי גברים – להיות מי שאתה. זה משהו שאני מרגיש שמאוד חשוב לי אישית. שאם יש לי משהו להגיד – שזה מה שאני יגיד. לתת לאנשים את הביטחון להיות מי שהם".

ג.2. המלצות
במדינת ישראל בשנת 2014 קיימות תופעות חמורות של אלימות כלפי נשים והטרדות מיניות, בתוך ומחוץ לעולם העבודה. בצד תופעות אלה, אשר נמצאות במרכז השיח והעשייה הפמיניסטית בארץ, קיימת תופעה חמורה אך לא מדוברת, של גברים אשר חיים בפחד מתמיד מלהיתפס כ"לא גבריים", פחד המייצר העדר מימוש עצמי, הדרה מעצמם, אלימות, הטרדות מיניות ושתיקה כנגד תופעות סקסיסטיות רווחות בחברה. טענתי המרכזית בעבודה היא כי התופעות הללו שלובות זו בזו, ולא ניתן לנתק אותן האחת מהשנייה. קיים קשר עמוק ויסודי בין מיעוט הגברים במרחב הביתי, מיעוט הגברים בעולם המחול, מיעוט הגברים במקצועות טיפוליים ועוד, לבין מיעוט הנשים במשרות בכירות ובפוליטיקה, אלימות כלפי נשים והטרדות מיניות.

השעה יפה בעיני, לייצר מענה כולל אשר יאפשר צמצום של כל אותן התופעות וכתוצאה מכך, קידום מהותי במאבק לשוויון מגדרי בישראל. אני סבורה כי אל המטרות אשר חרטה על דגלה המהפכה הפמיניסטית בישראל, ראוי ונכון להוסיף בעת הזו מטרות נוספות, כגון: הרחבת מודל הגבריות הישראלי, הגברת המודעות למרחבים מהם נשים וגברים מודרים, מניעת הדרה על בסיס מגדרי מכלל המרחבים ומתן הזדמנות שווה לכל המגדרים, לממש את עצמם באופן חופשי ומלא הן בספירה הציבורית והן בספירה הפרטית. את המאבק המשולב לקידום אותן מטרות, נכון שיובילו ביחד גברים ונשים, שכן השאיפה לשוויון מגדרי בחברה, היא שאיפה אנושית של כל אדם המאמין בזכויות אדם ובחירות הקיום. אני סבורה כי קיימים מספר מישורים שבהם ניתן לפעול על מנת לקדם שוויון מגדרי ברוח זו:

במרחב החינוכי –"כל הורה צריך לתת לילדים שלו להתעסק באמנות כי אז הנפש מתעסקת במשהו, ואז הילד יותר בשיווי משקל עם עצמו. לא מספיק מבינים את זה בגילאים צעירים. יש את ההבנה הזאת במגמות בתיכון אבל זה צריך להתחיל בבתי הספר היסודיים. הדגש הוא לאפשר לילד להתבטא משלב מוקדם".(39) בנוסף, יש לשלב בלימודי ההיסטוריה גם את ההיסטוריה של המאבק הפמיניסטי: "זה שאין במערכת החינוך לימודי הר-סטורי, זה כשל אדיר. תלמידים זה הציבור שהכי מתחבר לצדק חברתי, אז בוא תספר להם מה היה. על המאבקים. מה לא היה. תעשה להם משחקי תפקידים, תחשוב שהוחלט כי אמא שלך ואחותך, לא ילמדו לקרוא ולכתוב כי ככה זה היה לפני מאה שנה. איך אתה מרגיש עם זה?"(40) לא פחות חשוב לדבריו של ירון הוא "לתת חינוך ראוי לשוויון בין המינים, בלעדיו, הם יסתדרו לאמץ לעצמם את התחביב שלהם, אך למעט טיפול בילדים, כל מה שהם יעשו, לא ישפיע על מודל הגבריות שלהם, גם מי שאוהב לבשל, זה ישר יהפוך לתחרות, מי יהיה השף הכי טוב. יכול להיות שבתחום של מחול שמשלב את הגוף, זה כן ייצור שינוי, אך בשאר התחומים חייב להתלוות לזה חינוך ראוי לשוויון".(41) זאת ועוד, בעיני יש להמשיך ולחשוף ילדים למודלים נוספים של גבריות, דוגמת עומרי דרומלביץ' ואוהד נהרין, ויש לבחון אפשרות להקים בית ספר מקצועי למחול. "בישראל הבעיה המרכזית בתחום המחול היא שאין בית ספר מקצועי למחול – זה היה משפיע על מחול בארץ בכלל, וגם על נוכחות של נערים בנים בעולם המחול".(42) כלומר, זה היה משפיע על כל התפיסה של מחול בארץ וכפועל יוצא גם על נוכחות מגדרית מגוונת בו.

במרחב האקדמי – אני סבורה כי חייב להיות חוג ללימודי מגדר בכל מוסד אקדמי בארץ ובמסגרתו יש לשלב, כחלק בלתי נפרד, לימודי גבריות. במרחב הסטודנטיאלי – יש להקים ארגון חברתי מוביל לקידום שוויון מגדרי שינוהל ע"י גברים ונשים ביחד, וירתום לפעילות, סטודנטים וסטודנטיות מכל חוגי הלימוד. "צריך לשווק מגדר כמו כל דבר אחר. טיפה כמו שעשו בUNICO – . זה צריך להיות מגניב, זה צריך להיות עכשווי, זה צריך לדבר לאנשים, הם צריכים להתחבר לזה ולרצות להיות חלק מזה".(43)

במרחב החברתי (מגזר שלישי ומגזר רביעי) – במקביל לפעילותם החשובה של הארגונים הפמיניסטיים בישראל, נכון בעיני להקים ארגון חברתי חדש, של גברים ונשים מובילים בחברה, מכל הדיסציפלינות ותחומי העיסוק, וביחד לקדם שיח חדשני ורחב בנושאי מגדר, אשר יצליח לעורר רצון של גברים ונשים להשתלב בו, והבנה היכן הנושא פוגש אותם בחייהם האישיים והמקצועיים.

אסיים את הרפראט בתובנה אחרונה שעלתה לי משילוב הראיונות והמפגשים עם המרואיינים: על מנת שייווצר שינוי חברתי, חשוב מאוד לשלב פיתוח של תיאוריות ומחקרים בצד שינוי מעשי בשטח. חשוב שיהיו עוד גברים כמו עומרי אשר יהוו, בעצם הווייתם, מודל אחר לגבריות בישראל, וחשוב שיהיו עוד גברים כמו ירון, אשר יחקרו את התחום, יזהו את הבעיות המרכזיות בו, ויחנכו דור חדש לתפיסות רחבות יותר של עצמו ושל הסובבים אותו. לצורך שינוי חברתי חשוב השילוב בין השניים. אך לצורך שינוי ברמה האישית, נדמה כי השחרור המיטבי מאותו "שריון של גבריות", מגיע דרך החיבור לגוף, למחול ולאמנות, יותר מאשר העיסוק במחקר ובתיאוריה. יש שחרור שמתאפשר בעיסוק באמנות ובעבודה עם הגוף, שהוא שונה מכל עיסוק תיאורטי בנושא. מעניינים בהקשר זה דבריו של ירון: "העיסוק בגבריות השפיע עלי בזה שאני מאוד מעורב בחיים של הילדים שלי, זה השפיע בזה ששום דבר לא נראה לי מוזר, הכל לגיטימי בעיני. דתיים, חילוניים, הומואים, הטרוסקסואלים, ערבים, בי- סקסואלים, גברים שעובדים, גברים שלא. כל מה שמישהו עושה וטוב לו עם זה – קשה לי מאוד לשפוט אנשים לרעה. אני יודע לדבר את הדברים ואני מכיר באידיאלים, אבל לגבי עצמי אני מרגיש שיש לי עוד הרבה לאן להתפתח, אני לא מצליח לבכות כמו שהייתי רוצה, לא מצליח לפרגן לאשה שלי להתקדם כמו הייתי רוצה, כשהבן שלי נהיה חלשלוש מדי אז קשה לי עם זה. זה שינה בזה שאני תומך בארגונים העוסקים בהתנגדות לאלימות נגד נשים, עוסק בהתנדבות בארגוני העצמת נשים, זה הפך להיות מטרה חברתית עבורי. זאת אולי ההשפעה הגדולה ביותר. אני חותר לשנות משהו בחברה בהקשר הזה. גם בזה יש אלמנט של גבריות. אבל זה מה שנראה לי שצריך לעשות, לקחת את הכוח הגברי ולהפוך אותו לעוצמה שיכולה לעשות טרנספורמציה חברתית. אבל זה לא שהיה לי את האומץ מתוך זה לעשות בעצמי דברים שישברו את מודל הגבריות הרווח בישראל… אני בעצמי לא מהווה איזה שינוי, אבל גם כי אני מרגיש שכדי לשנות את הממסד, אתה צריך להיות בתוך הממסד. אתה לא יכול להיות גיל ריבה. גיל ריבה לא יכול לשנות בתי ספר".

דבריו של ירון מעניינים במיוחד כיוון שהם מדגימים כיצד בהיבט האישי, העיסוק בתיאוריה לא מספיק כדי לחולל שינוי בעצמך. ירון מצליח להשפיע על אחרים, אך בעצמו הוא מצליח רק באופן חלקי לעשות את מה שהוא רוצה ומרגיש, מבלי להיות כבול בכבלי מודל הגבריות הרווח בחברה. עומרי לעומתו, מרגיש כי הוא נותן ביטוי מלא לכל תחושותיו ורצונותיו, גם אלה שאינם תואמים את מודל הגבריות הישראלי.

לסיכום, אדם אשר זוכה לממש את עצמו, זוכה בעולם ומלואו, וחברה הזוכה לאפשר לכלל חבריה לממש את עצמם, זוכה במרחבים ציבוריים בטוחים יותר ובמקסום הפוטנציאל האנושי שגלום בה. נדמה כי הדרך להגיע לחברה כזו, עוברת בבחירה להרחיב את זוויות המבט וביכולת לעשות שילובים – שילוב של גברים ונשים בהובלת שיח מגדרי חדש, שילוב של תיאוריה ומעשה, שילוב של אישי וחברתי.

* העבודה נכתבה במסגרת הקורס שמעבירה ד"ר שרה פיינברג: מבוא לדיפלומטיה – מיעוטים, דמוקרטיה ויחסים בינלאומיים, תשע"ד. החוג ללימודי למדע המדינה ע"ש גרשון ה. גורדון, לימודי דיפלומטיה ע"ש אבא אבן, אוניברסיטת תל אביב.

הערות

(1) פוגל-ביז'אוי, סילביה. "פמיניזם, לאומיות ושינוי חברתי: מבט על הנשים בישראל." זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן החילוני; מבט אנציקלופדי. כרך רביעי, מכון שפינוזה בירושלים, למדא-עמותה לתרבות יהודית מודרנית, 2007, עמ' 245-237.

(2) שם.

(3) קמיר, אורית. פמיניזם, זכויות ומשפט, ירושלים: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון הוצאה לאור, 2002.

(4) מתוך ראיון עם ירון שוורץ, חוקר ומרצה בתוכנית ללימודי מגדר באונ' בן-אילן. (להלן: ירון).

(5) מתוך ראיון עם ירון.

(6) לא ניתן למצוא נתונים מדויקים. הן בספריית המחול שנמצאת בבית אריאלה בתל אביב והן בראיון עם נירה פז – הייתה אמירה ברורה כי יש מיעוט גברים בעולם המחול בישראל, אך לא היה מידע על נתונים מדויקים. גם באתרי אינטרנט ובשיחות עם מרצות החוקרות את תחום המחול לא נמצאו נתונים מדויקים, רק ידיעה כללית כי מדובר במיעוט.

(7) מתוך ראיון עם עומרי דרומלביץ'.

(8) מתוך ראיון עם ירון.

(9) מתוך ראיון עם ירון.

(10) Kimmel, Michael S."Masculinity as Homophobia," Reconstructing Gender: A Multicultural Anthology, edited by Estelle Disch. Boston: McGraw-Hill, 2006, pp. 103-109.

(11) Ibid.

(12) Ibid.

(13) מתוך ראיון עם עומרי דרומלביץ'.

(14) מתוך ראיון עם ירון.

(15) הרצוג, חנה. "ידע, כוח ופוליטיקה פמיניסטית." מתוך: חברה במראה, בעריכת חנה הרצוג. אוניברסיטת תל אביב: הוצאת רמות, עמ' 294-269.

(16) מתוך ראיון עם ירון.

(17) מתוך ראיון עם עומרי דרומלביץ'.

(18) מתוך ראיון עם ירון.

(19) יזרעאלי, דפנה. "מגדור בשירות הצבאי בישראל", תיאוריה וביקורת 14, קיץ 1999, עמ' 109-85.

(20) http://www.iwn.org.il/?CategoryID=0&ArticleID=255

(21) מתוך ראיון עם ירון.

(22) Kimmel, Michael S. "Masculinity as Homophobia," Reconstructing Gender: A Multicultural Anthology, Edited by Estelle Disch, Boston: McGraw-Hill, 2006, pp. 103-109.

(23) Ibid.

(24) Ibid.

(25) מתוך ראיון עם ירון.

(26) מתוך ראיון עם נירה פז.

(27) מתוך ראיון עם ירון.

(28) מתוך ראיון עם נירה פז.

(29) מתוך ראיון עם נירה פז.

(30) מתוך ראיון עם עומרי.

(31) מתוך ראיון עם ירון.

(32) מתוך ראיון עם ירון.

(33) מתוך ראיון עם ירון.

(34) מתוך ראיון עם ירון.

(35) מתוך ראיון עם ירון.

(36) מתוך ראיון עם ירון.

(37) מתוך ראיון עם ירון.

(38) מתוך ראיון עם ירון.

(39) מתוך ראיון עם נירה פז.

(40) מתוך ראיון עם ירון.

(41) מתוך ראיון עם ירון.

(42) מתוך ראיון עם נירה פז.

(42) מתוך ראיון עם ירון.

רשימת מקורות
הרצוג, חנה. "ידע, כוח ופוליטיקה פמיניסטית." מתוך: חברה במראה, בעריכת חנה הרצוג. אוניברסיטת תל אביב: הוצאת רמות. 2000, עמ' 269-294.
יזרעאלי, דפנה. "מגדור בשירות הצבאי בישראל", תיאוריה וביקורת 14, קיץ 1999, עמ' 85-109.
פוגל-ביז'אוי, סילביה. "פמיניזם, לאומיות ושינוי חברתי: מבט על הנשים בישראל." מתוך: זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן החילוני; מבט אינציקלופדי. כרך רביעי, מכון שפינוזה בירושלים: למדא- עמותה לתרבות יהודית מודרנית, 2007, עמ' 236-245.
קמיר, אורית. פמיניזם, זכויות ומשפט, ירושלים: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון הוצאה לאור, 2002.
אתר שדולת הנשים בישראל: http://www.iwn.org.il/?CategoryID=0&ArticleID=255

Kimmel, Michael S. “Masculinity as Homophobia.” Reconstructing Gender: A Multicultural Anthology, edited by Estelle Disch. Boston : McGraw-Hill, 2006. Pp 103-109.

נספח א' – ביוגרפיה של המרואיינים ברפראט
עומרי דרומלביץ' – בן 21.5, מקיבוץ רמת רחל. למד בתיכון שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים ורקד בלהקות 'מחולה ירושלים'. השתתף בפרויקט המצוינות שללהקת מחול בת-שבע, הצטרף לאנסמבל בת-שבע ב- 2010 וללהקת מחול בת-שבע באוגוסט 2012 .
ירון שוורץ – בשנות ה- 30 לחייו. חוקר ומרצה בתוכנית ללימודי מגדר באונ' בר-אילן. מתמחה בתחום הוראת מגדר בבתי ספר, ובחקר תוכניות התערבות מגדריות.
נירה פז- בת 78, רקדנית עטורת פרסים, כיום מורה בכירה לבלט. מתלמידותיה הבכירות של מיה ארבטובה ומיוזמי תחרות מיה ארבטובה לבלט. נירה החלה את דרכה כתלמידה באולפניהן של גרטרוד קראוס ומיה ארבטובה ובמשך שלושים שנה הופיעה כסולנית של מיטב הלהקות בארץ ובחו"ל, הבלט הישראלי, להקת בת-דור, להקת בת שבע ולהקת הבלט של המטרופולין אופרה ניו-יורק ועוד. נירה זכתה בפרסכינור דויד כרקדנית השנה בארץ והוכתרה כרקדנית מצטיינת על ידי ה"דנסינג טיימס" באנגליה. נירה משמשת כחברה בוועדות ציבוריות בתחום התרבות והאמנות. שופטת בתחרויות בלט בחו"ל ומנהלת את תחרות מיה ארבטובה לבלט מאז 1998.

נספח ב' – תמלול ראיון עם עומרי דרומלביץ'
הקדמה:
הראיון עם עומרי דרומלביץ' היה הראיון הראשון שקיימתי במסגרת הרפראט. אל הראיון עימו הגעתי עם תיאוריה מסוימת, אך טרם שמעתי לה ביסוס במילים של רקדן ישראלי. התרגשתי מאוד לשמוע את עומרי. מצאתי בדבריו ביסוס לאמונה שהייתה לי באשר למודלים המגבילים גברים ישראלים מלממש את עצמם באופן מלא. בנוסף, התעוררו בי תובנות חדשות ורחבות יותר, כתוצאה מהשיחה עמו, באשר לכוח שטמון בעולם המחול ולפוטנציאל הגדול שיש בו, לקדם שוויון מגדרי בישראל.
עומרי דיבר בפתיחות מלאה על עיסוקו המקצועי, על הדרך שהובילה אותו בחייו, על הבחירות שהוא עשה, על השאיפות האישיות והחברתיות שיש לו. השיחה הפתוחה עימו אפשרה לי להבין טוב יותר את עולמו וככזו היא אפשרה גם גילויים אישיים וחברתיים מרגשים ומעוררי מחשבה.
כאשר יצאתי מהשיחה עם עומרי, חשבתי בלבי כי היה נכון לצלם שיחה כזו בוידאו ולשדר אותה לבני נוער בכל רחבי הארץ. הבחירה שלו לא לוותר על דרכו, על החופש להביע את עצמו באופנים שמרגישים לו נכונים, והמודעות שלו לחשיבות שיש בטיפוח היכולת הזו בקרב בני נוער, הופכות את דמותו למעוררת השראה ומעצימה.

להלן תמלול הראיון שהתקיים בתאריך 25/12/2014:

עומרי, האם אתה זוכר את הפעם הראשונה שרקדת?
אני זוכר מוזיקה, איזשהו רצון להופיע או ליהנות מאנשים שמופיעים מסביבי. יש לי ביט פנימי כזה.. זוכר את זה בקטע מאוד תחושתי, זוכר דברים שמכניסים בי אנדרלין כמו שאני זוכר את עצמי. את ההתלהבות ממוזיקה מגיל קטן ולתת לה להפוך למשהו פיזי שאפשר לראות אותו. מחול – גם אם אין מוזיקה – זה לתת לקצב הפנימי שלך להפוך להיות משהו ויזואלי.  אני בן קיבוץ, זוכר שנורא רציתי לרקוד ביום עצמאות אחד ולא היו בנים שרקדו ורק אני רציתי לרקוד  ולא הסתדרתי עם התנועות ובנות כבר היו בכל מני חוגים של ריקוד. מגיל קטן הייתי רוקד עם אמא שלי בחתונות. חברה של אמא ראתה אותי עם אמא רוקדים בחתונה ואמרה לה שהיא חייבת לקחת אותי למחולה, הם עושים מבנים מלכים. הם הכוכבים שלהם. משהו בי רצה ללכת לנסות. הלכתי לאודישן. קיבלו אותי ללהקה הייצוגית שלהם. התאהבתי בזה. מהרגע שהלכתי לזה הייתי רוקד בבית, מפנטז על זה, לא היה איכפת לי מה אנשים חושבים, זה פשוט מילא אותי.

מה המחירים של הבחירה הזאת לעסוק בזה?
מחיר פיזי, שתי פריצות דיסק – מחיר כבד – מחיר פיזי בגיל 20, תחושה שאתה לא יכול לעשות מה שאתה עושה זאת תחושה מאוד קשה. מבחינה כלכלית אין לך ביטחון. אתה לא יודע אם תוכל לחיות מזה עוד כמה שנים. בטח שלא לחסוך או להקים משפחה ולפרנס אותה.
צבא –זה סוג של מחיר. נורא רציתי להתגייס ולעשות שירות משמעותי. היו לי כל הנתונים והרצון להיות במערכת הזאת. בשלב הזה התקבלתי לאנסמבל בת שבע ומשהו בי השתקשק קצת, והחלטתי לדחות את הגיוס בשנה כדי להבין מה אני רוצה. רציתי להבין מה זה אומר להיות רקדן. אני נהנה מלהיות רקדן. אני גם מרגיש שאני עושה את זה טוב. כשהגעתי לאנסמבל היה לי ברור שאני חייב להמשיך לרקוד. עשיתי רקדן מצטיין. התגייסתי לחיל אוויר. עכשיו אני נמצא במשרד ניהול בקריה. רקדן מצטיין זה מעמד בצבא שהמדינה מכירה בכשרון שלך וביכולת שלך להצליח בתחום הזה. אתה עושה את המינימום שבמינימום בצבא, וממשיך לרקוד. יש כל שנה מקום ל 10 בנים ו 30 בנות כרקדנים מצטיינים. הם בודקים למי שווה לוותר על הצבא כדי שהוא יהיה רקדן. באנסמבל יש המון רקדנים מצטיינים. באנסמבל שלי היינו 3 מתוך 8 גברים הטרוסואלים. 5 אחרים היו גאים. היום הם 4 מתוך 9.
אני רוקד מגיל 12 במסגרת. יחסית מאוחר. היו אנשים שזה היה מוזר להם, היה לא נוח להם. הביך אותם. היה ברור לי כבר אז שזה לא בעיה שלי זאת בעיה שלהם. זה לא היה קשור רק לריקוד. אני בחור די מוזר. קודם כל יש לי 2 אחיות גדולות. זה ישר מנווט אותך למקום אחר מילדים שמשחקים עם האח הגדול שלהם כדורגל. תמיד התעניינתי בדברים שלא היו הכי קונבנציונאלים, אהבתי את הבמה, לרקוד, לבשל והייתי ילד מאוד יצירתי. זה לא היה לאנשים הפתעה שהלכתי להיות רקדן. אולי לחלק מהם היה קשה לקבל את זה. ביסודי בהתחלה הקניטו אותי על זה אבל לא חברים קרובים שלי. בקיבוץ מאוד תמכו בי בקטע הזה. .. לצד הדברים האלה הייתי תמיד בקיבוץ זה שמבעיר את המדורה, פותח את הבקבוק, אהבתי ספורט אקסטרים, התעניינתי גם בדברים אחרים אז זה היה יותר קל לעיכול לחברים שלי שזה היה מאוד זר להם העולם הזה. השאלה אם אני הומו עלתה לאנשים, הם היו מבולבלים מזה. אבל הייתי ילד שנורא מתאהב כל הזמן בבחורות הלא נכונות הייתי ילד מתבגר עם הורמונים וקוצים בתחת, שובב קצת אז אני לא חושב שזאת הייתה שאלה כבדה ממש. יום אחד חזרתי מבי ספר יסודי והייתי נסער ושאלתי את ההורים שלי למה כל הזמן חושבים שאני הומו בגלל שאני רוקד?ואני זוכר שבכיתי.  וההורים שלי ניסו לנחם אותי ואמרו לי שגם אם אני כזה זה בסדר, יש אנשים כאלה. אז אולי אותם זה יותר העסיק. אבל תמיד ההורים שלי תמכו בי במאה אחוז ואבא שלי היה מחכה לי שהייתי צריך למדוד טייצים לשיעור בלט בקניון וזה יכול היה להיות מעמד מאוד מביך אולי וזה לא תמיד הם מאוד תמכו בי ודחפו אותי להגשים את הכישרונות הבימתיים שלי גם אם זה לא היה ריקוד. זה פשוט אף פעם לא נראה לי כאילו יש לי דרך אחרת. גם אם לפעמים זה יכול להקשות עלי בחיים זה מי שאני אני לא נלחם בזה אני נותן לזה לקחת אותי לאן שזה לוקח.

מה היה מודל הגבריות בבית?
אבא שלי הוא לא מצ'ו, או ספורטאי. הוא נחלאווי בא לקיבוץ עם גרעין נחל איש תנועות נוער איש חינוך מאוד ישראלי בנשמה אוהב את הארץ לטייל ואנחנו ממש אותו דבר בקטע הזה וגם הוא לא היה אף פעם מצ'ו מן כזה או שאנשים הסתכלו עליו ככה. בן אדם מאוד ישר, הגון, נטול מסיכות, אמיתי – שזה בעיני התכונות הכי גבריות. להיות מצ'ו מן ולהראות את השרירים כל הזמן זה לא מה שבעיני גברי. חוץ מזה לא היו לי הרבה מודלים לחיקוי גבריים בבית . אני הבן הזכר הראשון במשפחה, יש לי שתי אחיות גדולות ויש לי אח אחד קטן ממני בשש שנים כך שאני מודל החיקוי שלו.
צריך הרבה יותר אומץ בשביל להגיד אני רקדן וללכת עם זה וללכת נגד מוסכמות חברתיות מאשר להיות כמו כולם, ללכת לשחק כדורגל וללכת לצבא ולהגיד אני לוחם, אני קרבי. ואומץ זאת תכונה גברית? בעיני כן. זאת גם תכונה נשית. המחשבות על גבריות מעסיקות אותי בקטע אבולוציוני. גברים היו צריכים ללכת לצוד להיות חזקים לשמור על המשפחה שלהם נשים נמשכו לגברים האלה כי הן רצו את הביטחון שלהן לעצמן. היום זה כבר לא ככה. מבחינה אבולוציונית יש תכונות חזקות יותר בשני המינים אבל לא חושב שיש משהו שגברים יכולים לעשות ונשים לא יכולות, ולהיפך. זה מקום פרימיטיבי לחשוב על גבריות כמשהו מסוים. אם שואלים אותי מה זה מודל גבריות בחברה? אני אומר שזה מישהו שהוא חזק, משדר ביטחון, שהוא יש לו עור של פיל, שהוא פחות רגיש אולי פחות נכנס למקום סנטימנטלי מבחירה להיות יציב. ואני חושב שאני רוב הדברים האלה – בכל מקרה. אני מאוד מאוד רגיש תמיד הייתי ילד רגיש שאוהב לבכות ולהתחבר לצדדים האלה באישיות שלי, אבל אני חושב שתמיד הייתה בי גם עמידות מסוימת וגם עור של פיל בהקשר הזה וגם אומץ. זה תכונות שיכולות להיות גם נשיות. בחברים שלי אני לא רואה מישהו שהוא מצ'ו ואני חושב וואו שהוא גבר. גם הומואים יכולים להיות מאוד גבריים והכי מצ'ואים בקטע קיצוני. זה מאוד מטושטש היום לדעתי.
כשאני רוקד אני מרגיש הכי גברי מכל מקום. כי מבחינתי מה שמעסיק אותי בריקוד ולמה אני אוהב לרקוד זה למצוא את המקום שלך, שהוא הכי בלי שום כיסויים, מה שאני רוצה בתור אומן מבצע ואומן יוצר זה למצוא את הגרעין הכי פנימי שלך. יש רקדנים שעסוקים מאוד באיך שהם נראים ומה הם משדרים. אני עסוק בעיקר  בלנסות להיות כמה שיותר אני ואני מרגיש שיש משהו בתוכי שרוצה להגיד משהו אני לא יודע מה זה ואיך אני אגיד אותו אבל אני פשוט מתעסק ברק לתת לזה להיות ככה. ויש בזה גם משהו מאוד פרימיטיבי בריקוד. בבת שבע ספציפית יש המון עיסוק בלהגיע למשהו פרימיטיבי, למשהו ראשוני נטול קישוטים, נטול טכניקה נטול כל השכבות האלה שנוספו על מחול במשך השנים בלט ודברים כאלה. למצוא את הדבר השיבטי הזה הפרימיטיבי. וזה בעיני מאוד גברי. כי בנות גם הולכות, רוב הבנות לא רוצה להכליל, הולכות בפרימיטיבות שלהן למקום האבולוציוני הזה של אני אישה ואני יפה ואני מפתה אותך כזה ורוב הגברים מגיעים בסופו של דבר אם הם באמת הולכים למקום הזה לאני חזק אני… וגם אני יודע שאני מגיע לשם בעצמי אבל אני גם אוהב לתת לעצמי להיות הכי חלש והכי  פגיע שזה נורא נורא קשה. להגיע לשם זה נורא קשה.
הריקוד נורא השפיע על מי שאני בעיקר הבחירה הזאת ללכת עם זה, זה משהו שנורא עיצב את האישיות שלי וגם עזר לי למצוא צדדים אחרים באישיות שלי  דרך זה. יש משהו בריקוד שזה עבודה שאף פעם לא נגמרת על עצמך להתחזק פיזית או למצוא בעצמך את הדברים האלה שאני מדבר עליהם משהו פנימי יותר וזה משהו שלא נגמר וברגע שאתה מתייאש או מוותר לעצמך אז אתה כבר בעיני לא מעניין. כל הזמן המלחמה להמשיך ולהשתנות לא בקטע של לשנות את מי שאתה אלא להתחזק לגדול להתחדד. העיסוק הזה אני מרגיש שהוא נורא ביגר אותי וגם נתן לי המון כלים לחיים בלי קשר לריקוד. משמעת עצמית ואיזשהו חוסן. ולהבין תובנה שאני מאוד אוהב אותה  שברגע שאתה הכי פגיע אתה הכי חזק. כי ברגע שאתה בוחר להיות הכי פגיע, כמו אנשים שיש להם משקל עודף והם לא מפחדים לצחוק על זה. אז אתה לא יכול לצחוק עליהם אם אני אין לי מה להסתיר אני לא מסתיר את זה שאני אופה עודות ואפילו מקשט אותן. אם הייתי מסתיר את זה אז אולי זה היה מקום למישהו לפגוע בי. ברגע שאני פותח את הכל ואין משהו למצוא בנבכי נפשי ולשלוף בשביל לפגוע בי אז זה הופך אותי ליותר חזק וזה משהו שהריקוד בעיני מאוד מחזק אצל אנשים.
אתה חושב שהמרחבים בחברה הישראלית שלא בעולם הריקוד מאפשרים לגברים להיות מי שהם?
זה מחזיר אותי למערכון שהיה פעם בארץ נהדרת.. היה מערכון בארץ נהדרת שגבר ובחורה נפגשים בבר והיא כל הזמן שואלת איפה הוא היה בצבא… בסוף הוא נשבר ואומר טוב נו הייתי ג'ובניק. בחברה שלנו יש משהו מאוד תובעני שזה גם איזה צורך אבולוציוני של יהודים וישראלים בפרט – החברה צריכה אותך כמאצ'ו כחייל כשומר כי אנחנו מוקפים אוייבים ואנחנו בסכנה מתמדת וזה טבעי שזה יקרה בחברה כזאת, אין לי ביקורת על זה.. אני מרגיש שזה כן משתנה לאט לאט ויש מקום לדברים אחרים ובפרט בעידן שלנו עם כל הטכנולוגיה והייטק אז השומרים האמיתיים שלנו זה שומרי הסף בקטע של אינטרנט ובטחון מידע וזה לא האנשים המצא וסטים שיושבים בחזית על הטנק. זה כבר לא שם. זה שם בתיכון בתיכון כולם במקום הזה אבל אז 80 אחוז מהבנים שיכולים ילכו ויהיו קרביים ארבעים אחוז מהם יפצעו ויהפכו להיות ג'ובניקים בדרך ויבינו שהם לא באמת היו צריכים להיות לוחמים. החיים לא תמיד נותנים לך רק את מה שאתה בוחר הם נותנים לך את מה שהחיים בוחרים בשבילך. אני יודע את זה מהחברים שלי שהרבה מהם התאמנו ורצו להיות בסיירות הכי נבחרות והרבה מהם נשברו בין אם פיסית או פשית והפכו להיות גובניקים. אבל בתור חברה ישראלית המקום של הגבר הוא מאוד ספציפי ממוקד יודעים מה זה צריך להיות כל עוד אתה זה אז לא שואלים אותך שאלות וכל עוד אתה משהו אחר אז מתחילות להישאל השאלות? שזה גם משהו די ילדותי אבל אני לא חושב שזה מכתיב לאנשים באופן טוטלי את החיים, זה בחירה שלך אם אתה נותן לזה להכתיב לך את החיים.
אני חושב שזה התפתח לכיוונים קיצוניים. זה לא שאתה יכול להיות מי שאתה שזה משהו באמצע. או שאתה זה או שאתה ההפך מזה. כשאני חושב על התיכון, אני רואה את החבר'ה שהולכים לרוץ ביחד להתכונן ליום סיירות ומצד שני את זה שיושב עם ה- MP3 שלו ויש לו שער מוזר ויש לו בגדים אחרים והוא עוף אחר. בבית ספר שלי זה היה שונה כי הייתי בית ספר לאומנויות וכולם מסביבי זה היה העיסוק שלהם גם אם הם החליטו ללכת לצבא כלוחמים. רוב הבנים היו מוזיקאים, היינו 6 רקדנים ו- 18 רקדניות. מתוך ששת הבנים המשכנו לרקוד שלושה. בשיכבה שלי כולם סטרייטים לפי מה שאני מכיר. משלושת האחרים, אחד הלך לקורס טייס, אחד הלך לפלח"ן צנחנים ואחד הלך לחיל חימוש להיות ג'ובניק. חלקם בצבא אבל אני לא חושב שהם יחזרו לרקוד, לפחות באופן מקצועי. בחברה הישראלית אתה יכול להיות מי שאתה, אני לא יודע אם דוחפים אותך אליו או החוצה ממנו, אבל אתה יכול, זה בחירה שלך אבל זו בחירה שצריך הרבה כח מאחוריה.
אני חושב שבאיזשהו מקום יותר קל לפחות לי להיות מה שאני טוטאלית. יש פחות מקום מטושטש. אם אתה גבר ואתה לא רקדן או אמן או נפש עדינה ואתה מרגיש מספיק חזק להיות מי שאתה, גם אם אתה לא מצ'ואיסט, אז אולי זה אפילו יותר קשה, כי אולי יש ממך צפיות אחרות. אם אתה לא אמן, אז איך זה הגיוני שאתה לא מאצ'ו. למרות שמסביבי היו הרבה דוגמאות שאליהן אני מסתכל כלפי מעלה, שאני שואף להיות כמותם. אם זה אנשים מהמשפחה שלי או אנשים מהקיבוץ, גם אם הם היו מאצ'ו ועדיין הם מרגישים מספיק בטוחים בעצמם להיות פגיעים, היו במקום יותר אמיתי ופחות סטיגמטי. אני חושב שזה משהו שהוא נטול קשר למה אתה בוחר לעשות, זה לבחור להיות מי שאתה, בין אם אתה ככה ואתה סנדלר או אתה ככה ואתה רמטכ"ל, זו עדיין בחירה להיות מי שאתה ולא לתת לסטיגמות האלה ולמה שמצופה ממך כסטריאוטיפ להיות גבר מצ'ואיסט, לא להיות או זה או זה, זו הבחירה.
אני מנסה, אני מלמד גאגא ואני מגיע לבתי ספר עם האנסמבל, ושם זה באמת העבודה הכי קשה ודווקא שם לפעמים זה היה הכי קשה מהבחינה הזאת שאתה רקדן, אבל דווקא שם רציתי ומצאתי את הכוחות להיות הכי חזק. אוהד נהרין המנהל האמנותי שלנו אמר משהו נורא יפה, כי עושים המון הופעות ואתה קם בחמש בבוקר ונוסע לאולם ספורט בבית ספר בקריית שמונה וקפוא לך וכל הגוף שלך כואב ואתה עייף והדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה לרקוד ובטח לא מול בית ספר שלם של ילדים שצורחים ומדביקים לך מסטיק בשיער וזורקים עליך דברים באמצע ההופעה ודווקא שם הוא היה מחזק אותנו באמירה שאפילו אם יש ילד אחד שיושב בקהל וההופעה הזאת שינתה לו את החיים זה שווה את זה. וואי יש לי צמרמורת כשאני אומר את זה כי זה באמת אני מרגיש שזה באמת שליחות אדירה. לא בקטע של ריקוד בכלל. אפילו שהייתי יושב והיו ילדים שצוחקים ואומרים תראה איזה הומו תראה הוא רוקד, ואני מבין אותם זה ממבוכה שהם לא רגילים לראות דברים כאלה, שזה מה שהרגילו אותם שריקוד זה לבנות ולמה בנים צריכים להיות רקדנים. אם בזמן שהם צוחקים ואומרים הערות, היה ילד אחד שאומר להם די! אתם מפריעים לי לראות, אפילו אם הוא לא יהיה רקדן או יצרך מחול כבן אדם בוגר, הדבר הזה שזה יוצר מסביבך – השיח הזה, הבן אדם האחד שאומר לאחרים תראו איך אתם נראים, תראו מה אתם עושים ומישהו מהם יבין את זה וזה איזהשהו גלגל כזה, כמו תעביר את זה הלאה. זה שווה את זה. כשאני הייתי בבית הספר באיזשהו שלב הייתי יור מועצת תלמידים ומאוד פעיל חברתית ותמיד ניסיתי דווקא עם החברה היותר חלשים וזה לא היה קשור לסטרייט או לא סטרייט, היה חשוב לי לחזק אותם ולהגיד להם אל תקשיבו למה שאומרים לכם תהיו מי שאתם תהיו חזקים וזה הכוח הכי גדול לא לברוח למקומות החשוכים והישנים האלה להיות מי שאתה וזה מה שהחיים האלה. מה זה יהיה שווה אם כל החיים שלך תחיה באיזו שהיא מסיכה. יום אחד אתה תמות וזה מה שאנשים יכירו ממך ואף אחד לא באמת הכיר אותך. וזאת באמת שליחות באנסמבל. ואני אפילו לא חושב שזה קשור להטרוסקסואל או הומוסקסואל בעולם המחול – הגבריות זה משהו שכל זכר זה משהו שהוא עסוק בו ויעסיק אותו כל החיים, וזה משהו יותר חזק מזה, לא רק לגבי גברים – להיות מי שאתה. זה משהו שאני מרגיש שמאוד חשוב לי אישית. שאם יש לי משהו להגיד – שזה מה שאני יגיד. לתת לאנשים את הביטחון להיות מה שהם.