רינה גלוק – מסע בעולם המחול

הדברים הוצגו במסגרת אירוע לזכרה של רינה גלוק, שהתקיים ב-16 ביוני, 2023, בתיאטרון ענבל

I do not remember a time when I did not dance

במילים אלה נפתח ספרה השני של רינה גלוק My Choreographic Journey, שאותו היא חתמה בינואר 2022. מתחילת דרכה האמנותית בעולם המחול רינה (14.1.1933-13.1.2023) שילבה פרקטיקה עם יצירה. בהיותה בת שש החלה ללמוד בניו יורק, עיר הולדתה, מחול יצירתי אצל המורה למחול בלנש אוֶון (Evan), שכבר אז עודדה אותה ליצור כוראוגרפיה עבור עצמה ועבור אחרים. אוון דרבנה את כל התלמידים שלה לעסוק באירועים ונושאים בעלי משמעות, לשוחח ביניהם על הרעיונות שיצרו לריקודים, להעביר ביקורת על העבודות של החברים.ות, להחליט יחד מי ת.ירקוד איזה תפקיד באיזה ריקוד, לפתח את הסיפור, לבחור מוזיקה, ואפילו לעצב את התלבושות (Gluck, 2022, 1). גישה זו עיצבה את דרכה הייחודית של רינה בעולם המחול.

כדי לטפח את הטכניקה שלה הצטרפה רינה בת ה-13 לבית הספר New Dance Group, שם נחשפה לראשונה לטכניקות הריקוד גראהם והאמפרי-ויידמן. הרקדנית והכוראוגרפית סופי מאזלו (Maslow), שהייתה רקדנית בלהקת מרתה גראהם ואחת המורות בבית הספר, הזמינה אותה לרקוד בטריו יוצרים/רקדנים שהקימה עם ג'יין דאדלי (Dudley), וביל ביילס (Bales). במסגרת זאת רינה רקדה, בין השאר, בריקוד שיצרה מאזלו The Village I Knew (1950) שעוסק בחיי יהודים בעיירות ברוסיה על בסיס סיפוריו של שלום עליכם. הריקוד הועלה גם בלהקת בת-שבע ב-1969 בשמו העברי תמונות מהעיירה, אך לא נחל הצלחה (הועלה רק פעמיים). בגיל 15 רינה יצרה את אחת העבודות החשובות שלה (1948) Johnny Has Gone For A Soldier, שזיכתה אותה בפרס לרקדנים וכוראוגרפים מצטיינים, ובנוסף הייתה זו הופעתה המקצועית-פומבית הראשונה ככוראוגרפית.

ב-1950 רינה הוזמנה להצטרף ל"בימת רקדנים" שפעלה בברוקלין, פרויקט שיזם והקים פרד ברק (Berk) (פעלה עד 1953), שלמד ורקד עם גרטרוד קראוס עוד קודם בווינה, בין השנים 1933-1931 (ברין-אינגבר, 1983). רינה כותבת (Gluck, 2022, 21) שהייחוד של המסגרת שיצר היה בטיפוח ותמיכה ברקדנים צעירים וביצירת מגוון הזדמנויות עבורם להופיע, כמו למשל, במוזיאון ברוקלין, או ב-Henry Street Playhouse. גם לקבוצה זו רינה יצרה, והכוראוגרפיות שלה זכו לביקורות טובות.

מבקר המחול החשוב וולטר טרי (Terry) התייחס ליכולתה הטכנית המרשימה של רינה, לעוצמתה הדרמתית, לחוש התנועה האינטואיטיבי שלה, ולתנועתה הלירית בעלת האיכות האישית-ייחודית (Gluck, 2022, 10). גם לואי הורסט (Horst) התייחס לחוש התנועה האינטואיטיבי שלה, והוסיף שהיא כולה מתמסרת לתנועה (שם, 13). רינה כותבת שסגנון הריקוד שלה בעבודותיה הראשונות הוא היה מבוסס על אלתור, אבל בהמשך היא עבדה ופיתחה באופן מודע את החומרים שיצרה בתהליך האלתור, וחידדה את המוטיבים שגילתה. היא מוסיפה שהמסרים בריקודים שלה היו ברורים, נלהבים בביצוע, והטכניקה חזקה, ובמילים שלה: "הייתי שקועה לגמרי בעולם הריקוד" (שם, 21).

ב-1951 רינה התקבלה ללימודים במחלקה למחול בג'וליארד, שנפתחה באותה שנה. בין המורים שלימדו אותה היו מרתה גראהם, אנטוני טיודור, דוריס האמפרי ולואי הורסט. את לימודיה בג'וליארד היא חתמה ביצירה רות (1951) – שעוסקת בתהליך התאקלמותה והשתרשותה של רות המואבייה בחברה היהודית בבית לחם. נושא הריקוד נגע גם בחייה האישיים, כי רינה תכננה לעזוב את ניו יורק עם סיום לימודיה בג'וליארד ולהתחיל עם בעלה חיים חדשים בישראל. המהלך שעשתה לא היה פשוט. היא עזבה את החיים ואת הקריירה המתפתחת שלה במרכז המחול שפרח אז בניו יורק. היא עזבה את המקום שבו התאמנה, נחשפה, טופחה וקיבלה השראה ממיטב הרקדנים, היוצרים והמורים המובילים, לטובת עולם המחול במדינת ישראל הצעירה, שעשתה את צעדיה הראשונים בעולם המחול התיאטרלי.

על התקופה הראשונה שלה בישראל שוחחתי עם רינה באפריל 2014, לקראת מאמר שכתבתי על העשור הראשון של להקת בת-שבע (ראו: Rottenberg, 2018). רינה סיפרה: "ב-1954 כשהגעתי לישראל לא היו כמעט מופעי מחול. פתחתי את הסטודיו שלי והגיעו אלי תלמידות מכל הארץ, ולימדתי טכניקה מעורבת שמבוססת על גראהם, לימון, אימפרוביזציה, והאמפרי-ויידמן" (גלוק, 2014). לצד הגישה המקצועית הייחודית שלה, רינה החלה גם להופיע עם יצירות סולו ודואטים שלה בערים, קיבוצים ומושבים, בתיאטראות ועל במות מאולתרות. בין העבודות הראשונות שיצרה היה תנו לזר לבוא בינינו (1957), שעוסק בקבלת האחר והשונה, והיה גם הריקוד הראשון שיצרה לקבוצה גדולה. בסוף ההופעה, שהתקיימה בתיאטרון האוהל, נכנסה לחדר ההלבשה שלה אשה קטנה שהציגה את עצמה כבת-שבע דה רוטשילד, ואמרה לה שחברתה מרתה גראהם המליצה לה לפגוש את רינה עם הגעתה לישראל (Gluck, 2022, 31). הייתה זאת תחילתה של ידידות מיוחדת במינה בין שתי הנשים.

ב-1957 יזמו רינה עם נעמי אלסקובסקי ורינה שחם את הקמת "בימת מחול", מסגרת לכוראוגרפים ורקדנים ישראלים שמטרתה הייתה למצוא פתרון לקשיים הכלכליים שעולם המחול התיאטרלי התמודד איתו, אבל היא לא שרדה מכיוון שהתמיכה שהובטחה להן על ידי קרן נורמן (לימים קרן תרבות אמריקה-ישראל) עברה בסופו של דבר לתיאטרון הלירי של אנה סוקולוב. בשעה קשה זו רוטשילד נחלצה לעזרתה של רינה, והחלה לתמוך בהפקות שלה. תמיכה זו אפשרה לרינה לעבוד עם אמנים ישראלים, כמו דני קרוון שעיצב תפאורה ותלבושות לריקודיה. בביקורה השני של גראהם בישראל ב-1958, היא ורוטשילד צפו במופע של רינה. בהמשך גראהם גם צפתה בשיעור שהעבירה רינה, ובסופו אמרה לה: "השינוי שהכנסת בטכניקה שלי מוצא חן בעיני. את מתייחסת בהבנה למזג הישראלי המיוחד ולאנרגיה הפורצת מן הישראלים. זה בדיוק מה שנדרשת לעשות" (גלוק, 2006: 32). כששאלתי את רינה למה התכוונה גראהם בדבריה, היא ענתה: "יש תהליך מבחינת ההבנה שלי את [טכניקת] גראהם – לימדתי טכניקת גראהם בשילוב גישות שונות. חיפשתי את הדרך שלי. כשמרתה [גראהם] באה [לישראל] התחלתי ל"חזור" לג'וליארד, חזרתי להתמקד בטכניקה. באתי ממקום אחר לטכניקה – מאימפרוביזציה. זה נתן לי דרך להתנועע בחופשיות, משוחררת, עם תשוקה. […] לא הייתי מודעת לשינויים שעשיתי, אלא כשמרתה העירה לי על כך, ואישרה" (גלוק, 2014). זמן קצר לאחר מכן, החלו ההכנות והמבחנים להקמת להקת בת-שבע, שתוכננה להתבסס על הרפרטואר, הסגנון, וטכניקת הריקוד של גראהם.

מנובמבר 1963 רינה החלה להעביר שעורי ריקוד בטכניקת גראהם לעתודת הרקדנים של להקת בת-שבע, ועם תחילת פעילותה באביב 1964 היא הייתה לאחת הרקדניות הראשיות בלהקה. רינה הייתה הראשונה לרקוד את תפקידה של גראהם בהרודיאד (1944), שהועלה בעונה הראשונה של בת-שבע לצידה של גליה גת. גם בביצוע שלה את תפקידה של גראהם היא שילבה בין סגנון גראהם לסגנונה האישי. היא מספרת (גלוק, 2014): "הדרך שלי לרקוד גראהם היתה שונה. וזה מה שמרתה אהבה אצלי. את זה לקחתי להרודיאד. לתפקיד. לאיכות הביצוע. זה גם מה שהרקדנים של בת-שבע עשו בדרך שלהם. הסגנון של הלהקה של גראהם היה rigid [נוקשה]. הפרשנות של בת-שבע היתה שונה. היתה תשוקה והבנה מהמקום שכל אחד היה בו. המסר מאחורי התנועה היה יותר חשוב. כל הגוף הכתיב את התנועה, ובת-שבע לקחה את זה הלאה". רינה ממשיכה ומספרת לי על תהליך הלמידה שלה את אחד התפקידים בריקוד הרודיאד: "העבודה על הרודיאד התחילה מיד אחרי האודישן. מרתה הזמינה אותי ואת גליה [גת] ואמרה לנו שהיא רוצה שנרקוד. היא תשלח את הסרט ובינתיים בקשה שנקרא את מלרמה. הסרט הגיע לפני שמצאנו את הפואמה. הסרט הגיע בלי מוזיקה ונתן מישורי [המלחין] עזר עם המוזיקה. ניסינו ללמוד. למדנו את הטקסט ומרתה עבדה איתנו במשך שבועיים יום יום בסטודיו של רנה [שינפלד]. כשמרתה עבדה איתי על התפקיד שלי, היא עדיין לא עבדה על זה עם הרקדנים בלהקה שלה. זאת היתה בעיה גדולה.

רוב החזרות היו על תחילת הריקוד – עד שהבנו את המשמעות, את הדברים שמתרחשים. […] מרתה שלחה אותנו לגן החיות לראות את האריה, איך האריה הולך, מגיע לקיר ופונה 180 מעלות והולך לצד השני. התחלה ריטואליסטית, ברורה, מלאת מחשבה לָמה היא נוגעת בחפץ הראשון דווקא. בכל צעד סיבה, משמעות, שצריך היה להעביר. את כל זה הייתי צריכה להפנים קודם.

[…]  אשה שעומדת לפני החלטה גורלית – להיות אשה, אם, או להקריב עצמה לאמנות. בשבילי זה היה הפנימיות של הרודיאד. לאיזה כוון ללכת, הבאתי מחשבות, עד שקבלתי החלטה. מרתה שינתה לי את התנועה למשהו שהיה קשור לחיים שלי – נענוע של תינוק. היו לי שני תינוקות בבית ורגשי אשם שהשארתי אותם לבד" (גלוק, 2014).

רינה רקדה בעבודות נוספות של גראהם: ב-1964 – לתוך המבוך, ודרך הלימוד; ב-1965 – שעשועי מלאכים, הגן אחוז המלחמה, וב"סרבנד" – מתוך האחו האפל; ב-1966 – נבכי הלב; ב-1974 – בחלום, היצירה המקורית היחידה שגראהם יצרה לבת-שבע.  לצד זה יצרה רינה שש עבודות שהועלו בבת-שבע: נשים באהל (1966), בבואות (1967), לעת ציפייה (1970), מסע (1973), משחקים שאנו משחקים (1975), ודמויות (1980).

אסיים בתיאור קצר על הריקוד משחקים שאנו משחקים שמסמל את הרגישות והמודעות של רינה (מוזיקה: פול הינדמית; תפאורה: דני קרוון; תלבושות: לינדה הודס; תאורה: חיים תכלת; קאסט מקורי: דרק לינטון, תמר צפריר, רוג'ר בריאנט, פמלה צ'רני, דבי סמוליאן, סוזן סטון, צבי גוטהיינר, פול בלום, ודוד עוז). הריקוד נוצר בתקופה מאוד מורכבת בחיי להקת בת-שבע, כשגורלה היה לוט בערפל. רינה שינתה והתאימה את נושא הריקוד למציאות וכתבה שהוא עוסק "[ב]משחקים שאנו משחקים זה עם זה, בעולם ה'כאילו' ובעולם המציאות, ועל הדרך שבה אנחנו מתמרנים את עמיתינו למשחק ו/או מתומרנים על ידם" (גלוק, 2006, 153). הבכורה התקיימה בפסטיבל עין גב במרץ 1975 במסגרת התוכנית המלאה הראשונה שלהקת בת-שבע הופיעה עמה כלהקה עצמאית. דורה סודין כתבה על הריקוד: "רינה גלוק פיתחה תבנית חדשה ומקורית שריכזה את תשומת הלב בכל אחד מתשעת הרקדנים, ושמרה על אחדות הקבוצה שנעה יפה ובקצב מהיר" (שם). 

ייחודה של רינה הוא היכולת לשלב לצד מקצועיות הבלתי מתפשרת לא להזניח את העולם הסובב אותה, לתת תשומת לב מאוד גדולה לאישיות הייחודית של הרקדנים כמו גם לאנשים שאיתם עבדה. תכונה זו של רינה באה לידי ביטוי גם בחיים שמחוץ לבמה.

יהי זכרה ברוך.

ביבליוגרפיה

ברין-אינגבר, יהודית. 1983 [שנתון]. פרד ברק – חייו של רקדן יהודי. מחול בישראל. עמ' 24-18.

גלוק, רינה. 2006. להקת המחול בת-שבע, 1980-1964: סיפור אישי, ירושלים: הוצאת כרמל. 

גלוק, רינה. 2014 (14 במרץ). ראיינה הניה רוטנברג, בביתה של גלוק, רחוב דניאל מוריץ 36, תל אביב.

סודין, דורה. 1975 (29 במרץ). עליז ומאיים. ג'רוסלם פוסט.

Gluck, Rena. 2002. My Choreographic Journey. Self-publishing.

Rottenberg, Henia. 2018. Batsheva Dance Company: Learning and Dancing the Graham Repertory. Dance Chronicle, 41 (1): 51-77.