המחול וסין העממית חוגגים 60
בימים אלה מתמרקת בייג'ין לקראת חגיגות ה-60 של הרפובליקה העממית ב-1 לאוקטובר. מאז שהוכרזה הרפובליקה העממית של סין בשנת 1949 ועד היום עברה המדינה שינויים מפליגים, שהשפעתם גדולה על התרבות והאמנות הסינית בכלל ועל המחול בפרט. העיר כיום אינה דומה לבייג'ין שלפני המשחקים האולימפיים (2008) – אז היתה עיר אפורה ודהויה, עם זיהום אוויר נוראי וללא תשתיות מודרניות. כיום, מצוחצחת, ירוקה, נקייה ומסבירת פנים חוגגת בייג'ין את השתלטות הקומוניסטים לפני 60 שנה על המדינה שפשטה את הרגל. אבל, לצד החגיגות אפשר גם לראות הרבה מאוד שוטרים וחיילים חשדנים לראות בכל קרן רחוב ולפני כל בית מלון גדול.אחת הדמויות המרכזיות בטיפוח הריקודים האתניים היתה דאי אייליאן (Dai Ailian, 1916-2006), רקדנית בלט סינית שנולדה וחיה מחוץ לסין. אייליאן, שעבדה בלונדון עם הרקדנים מרגרט קרסק (Craske) אנטון דולין (Dolin) ועם רודולף פון לאבאן (Laban) וקורט יוס (Jooss), חזרה בשנת 1940 לסין והחלה ללמד מחול מודרני, להופיע בריקודי סולו ויצרה רסיטלים לקבוצה. בנוסף לכך היא החלה בפעילות חלוצית של איסוף ומחקר של מוסיקה וריקודי פולקלור של המיעוטים הרבים ברחבי סין, ושיבצה אותם בריקודים שיצרה.
בשנות ה-50, לאחר ההשתחררות מהכיבוש היפני וסיום מלחמת האזרחים פנתה המדינה החדשה לעסוק ברפורמת הקרקעות, טיפלה בשיקום כלכלתה והכרה בזכויות הנשים. אבל, מאחורי ההתפתחות הכלכלית המהירה החלו לצוץ בעיות חברתיות גדולות. רבים מהאינטלקטואלים הלאומנים נשארו בסופו של דבר ביבשת ולא נמלטו לטייוואן, וסינים בעלי יכולות גבוהות חזרו לסין כדי לקחת חלק בשיקום המדינה. אלה קבלו חינוך מחדש באוניברסיטאות מיוחדות, ועבדו על פי ההנחיות האידיאולוגיות הקפדניות שהכתיב מאו דזה-דונג. בשנת 1957 חשו האינטלקטואלים חופשיים לעסוק בכל נושא, החל משחיתות בשלטון, דרך שליטה על ביטוי אמנותי, חוסר נגישות לספרות זרה ועד רמת החיים הנמוכה. אבל יותר מכל, התמקדה הביקורת שלהם על מונופול הכוח והניצול לרעה שלו על ידי הפקידות.
תקופה זאת התאפיינה בקרבה אידיאולוגית בין סין העממית וברית המועצות, והביאה לפתיחת בתי ספר לבלט קלאסי במדינה שלא היתה קיימת בה עד אז מסורת של מחול תיאטרלי מערבי, לא בלט ולא מחול מודרני. בשנת 1954 הקימה אייליאן את האקדמיה לבלט בבייג'ין, המרכז הממוסד הראשון להכשרה מקצועית בריקוד, ובהמשך את הבלט המרכזי של סין (Central Ballet of China) שנקרא גם הבלט הלאומי של סין. אייליאן היתה זאת שהציגה את מסורת הבלט הרוסי בסין, כשהזמינה מורים נודעים ממוסקבה ולנינגרד ללמד את שיטות הבלט הרוסיות. המורים יצרו את התשתית של אימון רקדנים על בסיס האסתטיקה הרוסית והמופעים של להקות הבלט הרוסיות חשפו בפני הצופים הסינים את מסורת הבלט הקלאסי.
במחשבה מחודשת, ואולי במכוון כדי לטמון מלכודת לימנים, שינתה המפלגה את גישתה לחופש הביטוי. תוך שישה ששה חודשים סולקו 300,000 אינטלקטואלים, שהוכרזו כימנים, ממשרותיהם ורבים אחרים נשלחו למחנות עבודה שם שהו רבים מהם כ-20 שנים. למרות כל המאמצים המשיכה התפוקה החקלאית של סין לפגר, ולא נמצא פתרון לבעיית ההאכלה של האוכלוסייה העירונית שהתרבתה סביב האזורים התעשייתיים. סין הכריזה על מדיניות "הצעד הגדול קדימה" (The Great Leap Forward, 1958-1960), שנחשב לאחד הכישלונות הגדולים בהסטוריה האנושית של מאמץ כלכלי גדול. הנסיונות הרדיקלים ליצור קומונות חקלאיות על ידי הזזת מספרים עצומים של אנשים ממקום למקום, הנסיונות לחסל את הכסף והרכוש הפרטי כדי ליצור חברה שתהיה גן עדן יצרני – כל אלה נכשלו. המחיר היה רעב כבד שבו גוועו כ-30 מיליון סינים. כשלון זה הוביל את מאו להתפטר מניהול המדינה, אבל הוא נשאר לכהן כיושב ראש המפלגה הקומוניסטית.
שינויים גדולים בחברה הסינית החלו להתרחש בשנות ה-60 בשל דעותיו הקיצוניות של מאו וההחלטות הגרועות שקבל, והם שהובילו לבידודו בתוך המפלגה. בנוסף לכך מערכות היחסים של סין עם ברית המועצות הגיעו לשפל המדרגה. אבל, למרות ניתוק היחסים בין המדינות וחזרת המורים לבלט הרוסיים למולדתם, נמשכו לימודי הבלט בסין. בשנת 1962 יצאה הלהקה לראשונה להופעות מחוץ לסין, בבורמה, ובשנת 1964 הגיעה הבלרינה הבריטית בריל גריי (Beryl Grey) לעבוד עם הלהקה.
על מנת לחזור לאור הזרקורים ולתפקידיו בהנהגה, החליט מאו לטפח את פולחן האישיות כשהוא נתמך על ידי שר ההגנה לין בייאו (Lin Biao) וארבעה אישים בעלי השפעה, ביניהם אשתו ז'יאנג צ'ינג (Jiang Qing), שכונו "כנופית הארבעה". בעזרתם נאספו כל הגיגי מאו בראשית שנות ה-60 לספרון האדום המפורסם. אבל, כשהוצג בשנת 1966 מחזה שהעביר ביקורת על מאו, הוא החל בטיהור האמנויות. פעולה זאת שימשה קרש הקפיצה למהפכת התרבות (1966-1976) ששמה קץ לכל השפעה מערבית.
בשנת 1966 הוקמו "משמרות המהפכה" שהסתובבו ברחבי המדינה ודיכאו בברוטאליות כל פעילות שלא התאימה לגישה השמרנית של מאו. בתי ספר נסגרו. אינטלקטואלים, סופרים ואמנים פוטרו, נרצחו, נשפטו או נשלחו לעבוד בכפרים מרוחקים. פרסומים מדעיים, אמנותיים, ספרותיים ותרבותיים פסקו לחלוטין. כל דבר שהזכיר את סין הישנה, פשוט נהרס. מיליונים של אנשים נהרגו בתקופה זאת, ומנהגים, תרבות ומחשבה ישנים נמחקו לחלוטין. בתקופה זאת היתה ההתמקדות של האקדמיה לריקוד והלהקה במסורת הבלט המערבי היתה בעוכריה. אמנות הבלט כונתה עתה "עשב הפרא של הקפיטליזם" והאקדמיה נסגרה למשך שש שנים, עד שנת 1973.
במהלך מהפכת התרבות ובמיוחד בשנותיה האחרונות נוצרו ריקודים שמטרתם היתה להאדיר את אופיו של יושב הראש מאו, או שימשו למטרות תעמולה אידיאולוגית. הסגנון, שהוכתב על ידי אשתו של מאו, ז'יאנג צ'ינג, היה ריקוד דרמה שעל כולם היה ללמוד ולרקוד רק אותו. בריקודים, שהיו צריכים לקבל את אישור הפקידות, לא היה מקום ליצירתיות או לפירוש אינדיבידואלי. העבודות שנוצרו בתקופה זאת שילבו את טכניקת הבלט עם נושאים ומיומנויות סיניים: ריקודי פולקלור, אמנות לחימה סינית (קונג פו) ואופרה סינית מסורתית. התוצאה היו ריקודים כמו פלוגת הנשים האדומה (The Red Detachment of Women) או הנערה לבנת השיער (The White-Haired Girl) שבהם ניתן לראות רקדניות על בהונות אוחזות רובים בידיהן.
בזמן המהפכה התרבותית נדחקה פעילותה האמנותית של אייליאן לשוליים, אבל בשנת 1976 היא הוחזרה לתפקידה כמנהלת הבלט המרכזי של סין עד שנת 1980. לאחר סילוק כנופיית הארבעה, שעמדו בראש המהפכה האכזרית וההרסנית, שבו בתי הספר לבלט לפעול, והלהקה הלאומית העלתה בלטים קלאסיים כמו אגם הברבורים או דון קישוט שהוצגו לפני מהפכת התרבות והוחרמו בזמן המהפכה. מדיניות "הדלת הפתוחה" שהוכרזה אחרי מהפכת התרבות הביאה להקות מחול זרות לסין, וביניהן לראשונה גם להקות מחול מודרני. כיום, ששים שנה לאחר התחלה צנועה, קיימות בסין מספר להקות בלט מרכזיות הנתמכות על ידי הממשלה, כשלכל אחת הכוריאוגרפים שלה: הבלט הלאומי של סין (National Ballet of China) בבייג'ין, אחרת בשנחאי והבלט של הונג קונג (Hong Kong Ballet). לצידן משגשגות גם להקות מחול מודרני כמו להקת מחול עכשווית (City Contemporary Dance Company) שהוקמה בשנת 1979בהונג קונג, המחול המודרני של גואנדונג (Guangdong Modern Dance) שהוקמה בשנת 1992, להקת המחול המודרני של בייג'ין (The Beijing Modern Dance Company) ו-Beijing Dance LDTX.
