ריקודי רחוב במחזות הזמר לקולנוע
מדיום הריקוד היה מעורב עם אמנויות הקולנוע והטלוויזיה מאז שפרצו כצורות אמנות חדשות, הראשון בתחילת המאה ה-20 והשני בראשית שנות ה-30. מערכת היחסים היא הדדית: דימויים מהמסך חודרים למופעי הריקוד, והריקוד מיתרגם או מעוצב למסך. ההקרנה המסחרית הראשונה בארה"ב היתה בשנת 1896 ובה שתי נשים צעירות מבצעות את ריקוד המטריה.
יוצר הסרטים לואיס לומייר (Lumière) צילם צורות ריקוד שונות, ובהדרגה החלה האטרקטיביות של הסרט להתרחב ולהתייחס גם לרקדנים (Dodds, 2004). המדיום החדש של הקולנוע היה הזדמנות לתעד ריקוד בן בהקשר תיאטרלי והן במסגרות חברתיות. בשנת 1919 יצרה לואי פולר (Fuller) סרט שהתמקד במניפולציה של אור ותנועה, ואנה פבלובה צילמה את הריקוד המפורסם שלה הברבור הגווע בשנת 1924.
האטרקטיביות והחיבור בין אמנות הריקוד והקולנוע אפשרה לרבים מהשחקנים בסרט האילם שבאו מרקע של ריקוד או שלמדו ריקוד, להשתלב בהתפתחיות החדשות של הסרט המדבר. דוגמאות בולטות הם רודולף ולנטינו, שהחל את הקריירה שלו כרקדן וודוויל (vaudeville) וקברט, וצ'רלי צ'פלין, שקיבל קרדיטים רבים על האיכות הריקודית שלו. בסוף תקופת הסרט האילם בשנת 1928, החלה לפרוח בקולנוע סוגה חדשה, המחזמר, שתור הזהב שלה היה משנות ה-30 ועד לתחילת שנות ה-50 (הסטרים נוצרו בעיקר בסטודיו של MGM או האחים וורנר). הסרטים הללו התאפיינו בשילוב של שירה, משחק וריקוד, שבוצעו על ידי כוכבים כמו פרד אסטייר (Astaire), ג'ינג'ר רוג'רס (Rogers), ג'ין קלי (Kelly), אלינור פאואל (Powell), סיד צ'אריס (Charisse ) ואחרים, שהפכו למיתוס (להרחבה ראו Feuer, 1982). התכנים של סרטי מחזות הזמר, שהיו קשורים במסגרת התרבות הכללית שבו פיתח את משמעויותיו, שילבו צורות ריקוד פופולריות כמו טאפ, וודוויל וריקודים בסגנון חברתי, ופחות ייצגו את המחול התיאטרלי (Beth, 2004).
מחזות הזמר ההוליבודיים הדגישו את מרכיבי הריקוד והמוסיקה לעומת הנרטיבים שהיו למשניים. מחזות הזמר הראשונים, במיוחד של הבמאי באזבי בארקלי (Berkeley), השאילו את המסורת מהצגות בידור בברודווי שהיו גרנדיוזיות הן בתפאורה (גרמי מדרגות, פלטפורמות מסתובבות) והן בשילוב מסות של רקדנים (Dodds, 2004). בסרטים אלה החוויה הויזואלית היתה חשובה ומשמעותית יותר מהביטוי הפיסי. קטעי הריקוד היו שיצר בארקלי היו מורכבים מבחינה גיאומטרית ויצרו תבניות ניידות. הוא השתמש במקהלות של רקדניות, במוטיבים צבאיים מדוייקים ובתכנים של תנועה שנשענו על סדרות של תנוחות ולא על טכניקות ריקוד מוכרות. המצלמה בסרטים הללו נעה עם שורות הרקדניות, לעתים מתקרבת על מנת להמקד בפנים.
לידת הסרט המדבר הביאה ליצירת מרחב חדש לריקוד – "ריקודי רחוב" (Beth, 2004). סוגה זאת, שמייחסים לפרד אסטייר תרומה חשובה בהתפתחותה, הוציאה את הריקוד בקולנוע אל מחוץ למסגרת הבמה, ומחוץ לרחבת הריקודים היישר אל לב חיי היומיום הרוחשים במרחב העירוני. ריקוד הרחוב בא גם לידי ביטוי בהמשגה מחדש של הריקוד בקולנוע שהתפתח לעבודה משותפת של במאים וכוריאוגרפים המשלבים את תנועת המצלמה עם תנועת הרקדן, ויצרו צורה חדשה של ריקוד-קולנוע. סוגה זאת המשיכה להתפתח לאורך הזמן, והושפעה מהאווירה החברתית והפוליטית המשתנה של חיי הרחוב באמריקה.
אחת הדמויות המשפיעות על התפתחות המחזמר ועל התפתחות סוגת ריקודי הרחוב היה פרד אסטייר (1899-1987) שהיה רקדן טאפ והופיע בוודביל עוד כילד עם אחותו אדל (להרחבה ראו מנור, 1996). לאחר שאחותו פרשה השותפות המוצלחת שלו עם הרקדנית ג'ינג'ר רוג'רס באה לידי ביטוי במשחק וריקוד, עם אלינור פאואל הוא רקד טאפ, וריטה הייוורט (Heyworth) היתה בת זוגו לריקודים סלוניים (Beth, 2004). בשנות ה-50 ו-60 הוא רקד גם עם לוסיל ברמר (Bremer), עם סיד צ'אריס הופיע בקרון הלהקה, ועם בארי צ'ייס (Chase) הופיע בטלוויזיה. אסטייר רקד לכוריאוגרפיות שלו אבל גם של אחרים, וביניהם של הכוריאוגרף הצרפתי רולן פטי (Petit).
תרומה חשובה להתפתחות סוגת ריקודי הרחוב בקולנוע בשנות ה-40 וראשית ה-50 קשורה בשיתוף הפעולה בין הרקדן והכוריאוגרף ג'ין קלי (1912-1996) לבין הבמאי ויסנט מינלי (Minnelli). קלי, שהיה רקדן טאפ, רקד על הרציפים של ברוקלין בנערת שער (1944), יצר את הכוריאוגרפיה בסרט אמריקאי בפריס (1951), ורקד ברחובות שטופי גשם בסרט לשיר בגשם (1952). בסרט זה הוא עשה שימוש בחפצים יומיומיים, כמו מכסים של פחי אשפה. טכניקת הריקוד הנינוחה והאתלטית שלו הפכה פופולרית באמריקה ובעולם. הסרטים שלו היו חדשניים בזמנם בזכות השימוש שעשה בתנועות יומיומיות אבל מאורגנות, כמו הליכה, דילוג, ריצה ובעיטה, בשימוש המורכב שעשה באובייקטים רגילים ברחוב כמו מדרגות, אבני-שפה, מרזבים ועמודי תאורה כפרטנרים לריקוד.
בשנות ה-60 צורת ריקודי הרחוב החלה להעלם ממחזות הזמר בסרטים. באותה תקופה הפכה ניו יורק למקום מפחיד ומסוכן, וקרבות רחוב היו משפטים שנשמעו במדיה האמריקאית בהקשר זה, כך שאין זה מפתיע שהחלה התעניינות פופולרית ודרמתית בנושאים הקשורים בכנופיות נוער עירוני. בתקופה זאת בלט במיוחד המחזמר סיפור הפרברים (West Side Story, 1961) שהיה שיתוף פעולה מנצח של הבמאי רוברט וויז (Wise), המלחין לאונרד ברנשטיין והכוריאוגרף ג'רום רובינס. מחזמר בולט אחר באותה תקופה שעוסק בריקודי רחוב פופולריים מתרחש לא באמריקה אלא באוסטריה. בסרט צלילי המוסיקה (1965) זונח הבמאי וויז את הרחובות המזוהמים של ניו יורק לטובת הנופים הפסטורליים של אוסטריה, וג'ולי אנדריוס (Andrews) מובילה קבוצת הילדים ברחובותיה של זלצבורג וסביבותיה.
במחצית השנייה של המאה ה-20 זזו רוב ריקודי הרחוב ממסך הקולנוע לצורת הוידאו. זמרים-רקדנים מוכשרים כמו מייקל ג'קסון (Jackson) וג'נט ג'קסון בשיתוף פעולה עם כוריאוגרפים ובמאים שעמם עבדו, המשיכו ופיתחו את הצורה הזאת בכוונים חדשים שהתאימו לקהל של זמנם ולשינויים המתרחשים בסביבה העירונית.
ביבליוגרפיה
Dodds, Sherril. Dance on Screen. Palgrave, 2004.
Feuer, Jane. The History of the Hollywood Musical: Innovation as Conservation. The Hollywood Musical. Bloomington: Indiana University Press, 1982, pp. 87-122.
Genné, Beth. “Dancin’ in the Street”: Street Dancing on film and Video from Fred Astaire to Michael Jackson. Rethinking Dance History: A Reader, Carter Alexandra (ed.) London and New York: Routledge, 2004, pp. 132-142.
מנור, גיורא. אחרון הענקים. מחול בישראל. 8, יוני 1996, עמ' 50-53.
