מאה שנה להולדת בלט רוס של דיאגילב

ב-18 למאי 1909 הופיעה לראשונה בפריז, בתיאטרון השטאלט (Chatelet), להקת הבלטים הרוסיים (Ballets Russes) בניהולו של האמרגן יוצא הדופן סרגיי דיאגילב (Diaghilev, 1872-1929). כשפרצה הלהקה לסצינת המחול בתחילת המאה ה-20, חלוצי המחול המודרני באירופה האמינו שימיו של הבלט הקלאסי ספורים. גם החששות שהקהל הפריזאי לא ירצה לראות כל כך הרבה בלט התבדתה. ההצלחה היתה מסחררת. הקהל הוקסם מהנושאים שעסקו אגדות רוסיות ותרבויות אקזוטיות, מהכוריאוגרפיה החדשנית של מיכאל פוקין (Fokine), מהסולנים המופלאים ומהעושר והיופי של התלבושות והתפאורה. מופע זה הראה עד כמה יכולה אמנות הבלט להכיל בתוכה את הנועז והאיכותי שבאמנות המחול. אנה פבלובה (Pavlova) ותמרה קרסבינה (Karsavina) הפכו בן לילה לבלרינות המפורסמות ביותר בתחילת המאה ה-20, ואילו ואסלב ניז'ינסקי (Nijinsky) זכה לתהילה אגדית שהחזירה את היוקרה לרקדן הגבר.

במשך עשרים שנות פעילותה, בין השנים 1909-1929, לא פסקה הלהקה להמם בחדשנותה. לאחר תנומה של כמחצית המאה, חזר הבלט הקלאסי למרכז זירת התרבות. דיאגילב יצר באמצעות בלט רוס מהפכה בעולם המחול, בכך שהפך אותו לאמנות מודרנית, תוססת ובעלת השפעות מרחיקות לכת (Anderson, 1992). רבות מהיצירות שנוצרו אז – הסילפידות (1909), ציפור האש (1910), פטרושקה (1911), אחר הצהרים של פאון (1912), פולחן האביב (1913), כלולות (1923), אפולו (1928) או הבן הסורר (1929) – ממשיכות להיות מבוצעות על ידי להקות בלט שונות ברחבי העולם. יותר מזה, חלק מהיצירות הפכו לקנוניות וקבלו במהלך השנים מגוון פרשנויות על ידי כוראוגרפים שונים. פולחן האביב, לדוגמא, שנוצר בשנת 1913 על ידי ניז'ינסקי ממשיך להיות מושא עבודתם של כוראוגרפים שונים. בין היוצרים שהציגו את קולם הייחודי ביצירה זאת אפשר למצוא את מארי ויגמן (1957), מוריס בז'אר (1959), קנת מקמילן (1962), ג'ון נוימאייר (1972), גלן טטלי (1974), האנס ואן מאנן (1974), פינה באוש (1975), פול טיילור (1980), ריצ'רד אלסטון (1981), גראהם (1984), אנז'לין פרלז'וקאז' (2002), ועמנואל גת (2005). וזאת לא כל הרשימה.

בלט רוס של דיאגילב שימש חממה להתפתחותם של הכוראוגרפים פוקין, ניז'ינסקי, ליאוניד מאסין (Massine), ברוניסלבה ניז'ינסקה (Nijinska) וג'ורג' בלנשין (Balanchine).  הלהקה שימשה גם כאתר המאפשר שיתוף פעולה אמנותי בין כוראוגרפיה, מוסיקה, תפאורה, תלבושות ותאורה, שעוצבו כדי ליצור יחד חוויה טוטלית עבור הקהל (Garafola, 1992). בשיתוף פעולה יוצא דופן זה לקחו חלק המלחינים סטרוינסקי (Stravinsky), פרוקופייב (Prokofiev), רוול (Ravel), דביוסי (Debussy), ריכרד שטראוס (Strauss), סאטי (Satie), פאייה (Falla), ואחרים. הציירים שהוזמנו לעצב תפאורה היו בין השאר פיקאסו (Picasso), מאטיס (Matisse), באקסט (Bakst), בנואה (Benois), דריין (Derain), בראק (Braque), ומירו (Miro).

למרות שמוצא כל הרקדנים והכוראוגרפים היה מרוסיה, להקת בלט רוס מעולם לא הופיעה במדינה זאת, לא לפני ולא אחרי המהפכה הקומוניסטית. יותר מזה, לאחר 1909 לא היו ללהקה קשרים רשמיים עם רוסיה. זהותה ואופייה של הלהקה הושפעו מכך שהיא הוקמה בפריס והופיעה בשלושת היבשות- אירופה, אמריקה ואוסטרליה, אם כי במרכז אירופה – גרמניה, אוסטריה – היו ללהקה מעט הופעות, אולי כי היו באותה תקופה המעוזים של המחול המודרני. גם סגנון הלהקה היה שונה מההפקות שהועלו בתאטרון מרינסקי בסט. פטרבורג. לעומת הבלטים הארוכים של כמה מערכות שיצר מריוס פטיפה (Petipa) שהמשיכו להעלות שם, יצר פוקין לבלט רוס עד שנת 1914 בלטים של מערכה אחת בלבד.

כבר מתחילת דרכה כלל הרפרטואר של בלט רוס ביטויים רבים של מודרניזם – פרימיטיביזם, קוביזם, פוטוריזם, קונסטרוקטיביזם, ניאו-קלסיציזם ועוד. במהלך כל שנות קיומה היתה הלהקה עסוקה בהתנסויות בלתי פוסקות, שהביאו להרחבת הגבולות ואפשרויות הביטוי של אמנות זאת. החידושים נגעו בנושאים של הבלטים, בצירופי תנועה ייחודיים, בסגנון כוראוגרפי, במרחב הבמה, במוסיקה, בעיצוב במה, בתלבושות ואפילו בהופעה הפיסית של הרקדן. ואכן, חיפושים אלה אחר צורות ביטוי חדשות השאירו את רישומן על עולם הריקוד במשך שנים רבות. המיוחד בחידושים ובהתנסויות של הלהקה היה ברעיונות שנזרעו ונבעו מהאמנויות האחרות ולאו דווקא מהריקוד – אם היה זה מציור, או מחידושים של הבמאים כמו סטניסלבסקי ומאיירהולד. אמנם לא כל ההתנסויות נשאו פרי וחלקן אף נעלמו, אבל חשיבותן בדחיית ביטויי המחול של המאה ה-19.

הכוריאוגרפים שיצרו לבלט רוס נשאו אמנם את נס החידושים, אך יחד עם זאת חשוב לציין שהם מעולם לא דחו לגמרי את מסורת הבלט. עבודתם שמרה על הצעדים, התחביר והרטוריקה של הבלט הקלאסי. בשעורי הריקוד היומיים התאמנו הרקדנים עם החומרים התנועתיים הללו, והם גם שימשו את הכוראוגרפים שנחשבו ליותר נועזים. שלא כמו רבים מבני דורם, הכוריאוגרפים של בלט רוס לא דחו את עיקרי הקלסיציזם, אלא, ניסו להגדיר מחדש את המסורת לקהל של המאה ה-20. בעשותם כך, הם הכינו את הקרקע לסגנון הניאו-קלסי שיפרח במחצית השניה של המאה ה-20.

גם מבחינה כלכלית סיפור המהפכה האמנותית של הלהקה היה מרתק. בלט רוס היה ארגון תאטרלי, או קרקס נודד של רקדנים, מוסיקאים, מלחינים, מעצבים, ציירי תפאורות, פסנתרנים מלווים, עושי פאות, ואנשי תקשורת. קבוצה מורכבת זאת עמדה מספר פעמים על סף פירוק במהלך שנות קיומה. לין גאראפולה (Garafola, 1992) טוענת שלראשונה בהסטוריה של הבלט היה קיומה של להקת בלט, שמתחילה היתה ללא בסיס כספי, תלוי רק בכוחות השוק. דיאגילב התחנן והלווה כספים, ניהל משאים ומתנים קשוחים עם מפיקים ומכר משאבים של הלהקה כשלא היה לו כסף בקופה. גם ההחלטות שקבל היו לעיתים קרובות תוצאה של פשרה בשל הנסיבות, על מנת לאפשר ללהקה לשרוד. כמובן, שכל זה השפיע על אופייה של הלהקה שהשתנה מספר פעמים לאורך עשרים שנות קיומה.

המיוחד בלהקה זאת היה שמאז הבלט הרומנטי לא משך הריקוד קהל צופים גדול כמו שעשתה בלט רוס. אבל בנוסף לכך הקהל של בלט רוס לא היה מורכב ברובו מילדים וגברים זקנים כפי שהיה בעבר. עכשיו נחשבה אמנות הבלט כבילוי פנאי של המיוחסים והמפורסמים. להופעות הגיעו אנשי אצולה, סופרים, ציירים, מלחינים ואספנים, אך גם האליטה האינטלקטואלית והאמנותית שעד אז לא כמעט ולא נמשכה לאמנות המחול. אבל דיאגילב הרחיב עוד את מנעד הקהל שבא לראות בלט, וזה קרה בלונדון אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשבהופעות של הלהקה התערבבו אנשים רגילים עם האוהדים האינטלקטואלים.

הקהל של דיאגילב הוא זה שיצר את ההקשר התרבותי והחברתי הרחב של להקת בלט רוס. כשמדיית הפרסום היתה עדיין בחיתוליה, עוצבה האופנה הקשורה לבלט רוס על ידי אנשי חברה שהביאו את חבריהם להופעות, שכרו רקדנים לרקוד במסיבות הפרטיות שארגנו, ולבשו בנשפים תלבושות שנוצרו בהשראת המעצבים של דיאגילב. בלט רוס השאיר את עקבותיו בעולם האופנה, בעיצוב, ובבידור. אבל אלה השפיעו בחזרה על הלהקה, מתלבושות ועד לתכנים של הכוריאוגרפיות.

השפעתה של להקת בלט רוס על התפתחות סגנון הבלט הביאה להרחבת גבולות אמנות הבלט, שיתפה פעולה עם אמנויות הבמה, יצרה קהלים חדשים, היתה יוזמה כלכלית מרתקת, אבל לא רק. הזרעים שנזרעו בתקופה זאת היו מקור ההשראה להיווצרות להקות בלט חדשות. אנסמבלים שונים של "בלט רוס" ירשו מהלהקה את זוהרה ונשאו את הרפרטואר שלה לארבע קצוות תבל. באנגליה, אפשר למצוא זאת בבלט המלכותי ובלהקת רמבר (לשעבר בלט רמבר). בארצות הברית תיאטרון הבלט האמריקאי (ABT) העלה רבות מהיצירות של בלט רוס, ואת להקת ניו יורק סיטי בלט ניהל אמנותית ג'ורג' בלנשין, הכוריאוגרף האחרון שעבד בלהקת בלט רוס. היו להקות שאורך חייהן היה קצר, כמו תיאטרון המחול של ניז'ינסקה, להקת אידה רובינשטיין או הלהקה של אדולף בולם. גם במוסדות כמו האופרה של פריס והתיאטרון של בואיינוס איירס היו אנשים שהיו חלק מבלט רוס. השפעתה המשמעותית של בלט רוס ניכרת בהתפתחות הבלט במאה ה-20, וניתן אף להבחין בהשלכותיה מרחיקות הלכת גם כיום.

ביבליוגרפיה:

Anderson, Jack. Ballet & Modern Dance: A concise History. Princeton, New Jersey: Princeton Book Company, 1992.

Garafola, Lynn. Diaghilev’s Ballets Russes. Oxford, New York: Oxford University Press. 1992.