'ענבל' של עמנואל גת: סוגרת מעגל יצירתי

'ענבל' I תיאטרון מחול ענבל I כוראוגרפיה ותאורה: עמנואל גת I מוזיקה: דויד פרץ, פס הקול של האלבום 'בלובנד' (1999) I רקדנים ושותפים ליצירה: נועם דויטש, איתי מאיר, נעם סרוקה, רומי כהן, רוני פייגלר, אורי מבזבז, יובל בר לב I תלבושות: עמרי אלבו I בכורה: סוזן דלל, 26 בדצמבר, 2024

יצירתו של עמנואל גת, 'ענבל', בדומה לשתי היצירות הראשונות בטרילוגיה שיצר עבור תיאטרון מחול ענבל – 'סוזן' (2021) ו'קריית גת' (2023) – עוסקת בנושאים של מקום, קהילה ותרבות. גת החל את דרכו כרקדן בסוזן דלל, בקבוצה של ליאת דרור וניר ב-גל, ושם גם הציג את עבודתו הראשונה ללהקה ישראלית מאז עזב את ישראל כדי לחיות וליצור בצרפת. הריקוד 'קריית גת' מתמקד בזיכרון ובפרידה מהחלום להקים בעיר מרכז כוראוגרפי ולהקת מחול, חלום שלא הסתייע. כעת, ביצירה השלישית בטרילוגיה, 'ענבל', סוגר גת מעגל. זהו טקס של חזרה ושיבה למקום, לקהילה ולתרבות משמעותית – כזו שהשלמתו עם עזיבתה, למרות שנשארה מאחור, כבר אינה מוטלת בספר. היצירה, במובן זה, אינה סיום נעול או חוסם, אלא מטפורה לזמן של השלמה מיטיבה – מפגש מחודש שמבקש לייצר חיבור עמוק ומשמעותי.

הריקוד נפתח בדיבור: אחת הרקדניות נעמדת בקדמת הבמה שטופת האור, כמו האודיטוריום כולו, ופונה אל הקהל. היא מסבירה שחלקו הראשון של הריקוד, שאורכו 17 דקות, מבוסס על אלתור של משפטי תנועה אישיים וייחודיים לכל אחד ואחת מהרקדנים והרקדניות. הפנייה הישירה והבלתי אמצעית יוצרת אווירה אינטימית בין חברי הלהקה ובינם לבין הקהל, ומזמינה אותי, כצופה, לדמיין את עצמי משתלבת ורוקדת לצידם.

הרקדנים והרקדניות לבושים בבגדי "עבודה" המזכירים את לבוש האימונים רקדנים בסטודיו. הם נעים ללא ליווי מוזיקלי, כשברקע נראה השעון המדגיש את הזמן ההולך ואוזל. תנועותיהם יומיומיות אך מסוגננות, ללא שיוך לסגנון תנועה מוגדר. הם רוקדים כקבוצה אחידה, לעיתים קרובות קרובים זה לזו, מתפזרים במרחב הבמה בקבוצות קטנות, ונעים בווריאציות שונות על משפטי תנועה החוזרים על עצמם, המאפשרים לקהל לזהותם. השינויים בהרכב התנועות, בתצורות הגופים, בקומפוזיציה ובשימוש במרחב מתרחשים בתזמון עם מילה, צליל או מחיאת כף.

כשהשעון מורה שנותרו עוד 12:03 מתוך ה-17 דקות של חלקו הראשון של הריקוד, הבמה מחשיכה יחד עם תאורה האולם. בהדרגה מצטרפת המוזיקה של פרץ, בשיר העוסק באהבה, ומוסיפה רובד חדש לריקוד – רובד של אהבה וחברות. בתיאום עם המוזיקה, הרקדנים נעים עם המוזיקה, תוך שמירה על ייחודיותם האישית, מבלי לגעת זה בזו. עם הזמן, עוצמת המוזיקה והתנועה גוברות בהדרגה, אך לעתים המוזיקה מתעצמת עד כדי כך עד שהיא משתלטת, מטשטשת את המילים ואף מאפילה על הריקוד עצמו.   

בחלקו השני של הריקוד, הרקדנים מופיעים בתלבושות המשלבות וריאציה בימתית על תלבושות רחוב. בשלב זה נוצרת דינמיקה בין הריקוד למוזיקה, שמתפתחים ומתרחבים יחד: לעיתים הריקוד שומר על אופיו העצמאי והייחודי, לעיתים הוא משקף את מילות השיר בתנועה, ולעיתים עוצמת הריקוד והמוזיקה כה חזקה עד כי מילות השיר כמעט אינן נשמעות. במקרים אחרים הריקוד משמש כרקע או קישוט למוזיקה. בחלק זה, הרקדנים מבצעים את התנועות בקבוצות קטנות על במה חשוכה, ומשלבים בהן ליטופים ומגע ליצירת אינטימיות בתנועה.

הריקוד מסתיים בקטע שבו הרקדנים עומדים בשורה בתוך רצועת אור בירכתי הבמה, פניהם מופנות לעבר קהל. בהדרגה הם יוצאים מגבולות האור ומתקדמים לעבר הצופים, תוך שהם מישירים אליהם מבט. הם רוקדים ללא ליווי מוזיקלי, והשקט הופך לנוכחות מובהקת ורועשת. כשהם מגיעים לקדמת הבמה, והרקדנים תיישבים ומתבוננים בשקט בקהל מקרוב. לאחר מכן, אחד מהם קמים אחד אחת ממקומם ורוקדים בגבם אל הקהל. הריקוד מגיע לשיאו כאשר כולם מפוזרים במרחב הבמה וזוג אחד נותר במרכז. ברגע הסיום, הרקדן שוכב פרקדן על הרקדנית, לוכד את תשומת הלב לרגע עוצמתי ומסיים את המופע.