המחול וסין העממית חוגגים 60
אחת הדמויות המרכזיות בטיפוח הריקודים האתניים היתה דאי אייליאן (Dai Ailian, 1916-2006), רקדנית בלט סינית שנולדה וחיה מחוץ לסין. אייליאן, שעבדה בלונדון עם הרקדנים מרגרט קרסק (Craske) אנטון דולין (Dolin) ועם רודולף פון לאבאן (Laban) וקורט יוס (Jooss), חזרה בשנת 1940 לסין והחלה ללמד מחול מודרני, להופיע בריקודי סולו ויצרה רסיטלים לקבוצה. בנוסף לכך היא החלה בפעילות חלוצית של איסוף ומחקר של מוסיקה וריקודי פולקלור של המיעוטים הרבים ברחבי סין, ושיבצה אותם בריקודים שיצרה.
תקופה זאת התאפיינה בקרבה אידיאולוגית בין סין העממית וברית המועצות, והביאה לפתיחת בתי ספר לבלט קלאסי במדינה שלא היתה קיימת בה עד אז מסורת של מחול תיאטרלי מערבי, לא בלט ולא מחול מודרני. בשנת 1954 הקימה אייליאן את האקדמיה לבלט בבייג'ין, המרכז הממוסד הראשון להכשרה מקצועית בריקוד, ובהמשך את הבלט המרכזי של סין (Central Ballet of China) שנקרא גם הבלט הלאומי של סין. אייליאן היתה זאת שהציגה את מסורת הבלט הרוסי בסין, כשהזמינה מורים נודעים ממוסקבה ולנינגרד ללמד את שיטות הבלט הרוסיות. המורים יצרו את התשתית של אימון רקדנים על בסיס האסתטיקה הרוסית והמופעים של להקות הבלט הרוסיות חשפו בפני הצופים הסינים את מסורת הבלט הקלאסי.
במחשבה מחודשת, ואולי במכוון כדי לטמון מלכודת לימנים, שינתה המפלגה את גישתה לחופש הביטוי. תוך שישה ששה חודשים סולקו 300,000 אינטלקטואלים, שהוכרזו כימנים, ממשרותיהם ורבים אחרים נשלחו למחנות עבודה שם שהו רבים מהם כ-20 שנים. למרות כל המאמצים המשיכה התפוקה החקלאית של סין לפגר, ולא נמצא פתרון לבעיית ההאכלה של האוכלוסייה העירונית שהתרבתה סביב האזורים התעשייתיים. סין הכריזה על מדיניות "הצעד הגדול קדימה" (The Great Leap Forward, 1958-1960), שנחשב לאחד הכישלונות הגדולים בהסטוריה האנושית של מאמץ כלכלי גדול. הנסיונות הרדיקלים ליצור קומונות חקלאיות על ידי הזזת מספרים עצומים של אנשים ממקום למקום, הנסיונות לחסל את הכסף והרכוש הפרטי כדי ליצור חברה שתהיה גן עדן יצרני – כל אלה נכשלו. המחיר היה רעב כבד שבו גוועו כ-30 מיליון סינים. כשלון זה הוביל את מאו להתפטר מניהול המדינה, אבל הוא נשאר לכהן כיושב ראש המפלגה הקומוניסטית.
שינויים גדולים בחברה הסינית החלו להתרחש בשנות ה-60 בשל דעותיו הקיצוניות של מאו וההחלטות הגרועות שקבל, והם שהובילו לבידודו בתוך המפלגה. בנוסף לכך מערכות היחסים של סין עם ברית המועצות הגיעו לשפל המדרגה. אבל, למרות ניתוק היחסים בין המדינות וחזרת המורים לבלט הרוסיים למולדתם, נמשכו לימודי הבלט בסין. בשנת 1962 יצאה הלהקה לראשונה להופעות מחוץ לסין, בבורמה, ובשנת 1964 הגיעה הבלרינה הבריטית בריל גריי (Beryl Grey) לעבוד עם הלהקה.
על מנת לחזור לאור הזרקורים ולתפקידיו בהנהגה, החליט מאו לטפח את פולחן האישיות כשהוא נתמך על ידי שר ההגנה לין בייאו (Lin Biao) וארבעה אישים בעלי השפעה, ביניהם אשתו ז'יאנג צ'ינג (Jiang Qing), שכונו "כנופית הארבעה". בעזרתם נאספו כל הגיגי מאו בראשית שנות ה-60 לספרון האדום המפורסם. אבל, כשהוצג בשנת 1966 מחזה שהעביר ביקורת על מאו, הוא החל בטיהור האמנויות. פעולה זאת שימשה קרש הקפיצה למהפכת התרבות (1966-1976) ששמה קץ לכל השפעה מערבית.
בשנת 1966 הוקמו "משמרות המהפכה" שהסתובבו ברחבי המדינה ודיכאו בברוטאליות כל פעילות שלא התאימה לגישה השמרנית של מאו. בתי ספר נסגרו. אינטלקטואלים, סופרים ואמנים פוטרו, נרצחו, נשפטו או נשלחו לעבוד בכפרים מרוחקים. פרסומים מדעיים, אמנותיים, ספרותיים ותרבותיים פסקו לחלוטין. כל דבר שהזכיר את סין הישנה, פשוט נהרס. מיליונים של אנשים נהרגו בתקופה זאת, ומנהגים, תרבות ומחשבה ישנים נמחקו לחלוטין. בתקופה זאת היתה ההתמקדות של האקדמיה לריקוד והלהקה במסורת הבלט המערבי היתה בעוכריה. אמנות הבלט כונתה עתה "עשב הפרא של הקפיטליזם" והאקדמיה נסגרה למשך שש שנים, עד שנת 1973.
במהלך מהפכת התרבות ובמיוחד בשנותיה האחרונות נוצרו ריקודים שמטרתם היתה להאדיר את אופיו של יושב הראש מאו, או שימשו למטרות תעמולה אידיאולוגית. הסגנון, שהוכתב על ידי אשתו של מאו, ז'יאנג צ'ינג, היה ריקוד דרמה שעל כולם היה ללמוד ולרקוד רק אותו. בריקודים, שהיו צריכים לקבל את אישור הפקידות, לא היה מקום ליצירתיות או לפירוש אינדיבידואלי. העבודות שנוצרו בתקופה זאת שילבו את טכניקת הבלט עם נושאים ומיומנויות סיניים: ריקודי פולקלור, אמנות לחימה סינית (קונג פו) ואופרה סינית מסורתית. התוצאה היו ריקודים כמו פלוגת הנשים האדומה (The Red Detachment of Women) או הנערה לבנת השיער (The White-Haired Girl) שבהם ניתן לראות רקדניות על בהונות אוחזות רובים בידיהן.