רות סט. דניס וטד שון: חלוצי המחול המודרני האמריקאי
רות סט. דניס נולדה ב-1879 כרות דניס לתומס ולרות אמה דניס בניו ג'רסי, ונפטרה ב-1968. דניס הייתה מבוגרת מדאנקן, אך למרות זאת החלה את הקריירה מאוחר יותר. אביה, שעסק בהמצאות וגילויים שמעולם לא התממשו מעשית, סיים את חייו כאלכוהוליסט. אימה כנערה צעירה היטלטלה בין קנאות דת ומחשבה חופשית, ובין לבין הספיקה ללמוד רפואה באוניברסיטת מישיגן, הישג יוצא דופן באותה תקופה.
כמו דאנקן ופולר לפניה, דניס צמחה על במה מקצועית של מועדונים ומופעים זולים, ולקחה חלק במופעי רחוב. יום אחד היא ראתה פרסומת לסיגריות שבה מופיעה האלה המצרייה איסיס רוקדת בתוך מקדש. דניס, שהתרשמה מאוד מהתמונה, החליטה שמצאה כאן את הייעוד שלה. היא החלה ליצור ריקודים, והזמינה את המשפחה והשכנים לצפות. הייתה זאת תחילת הקריירה שלה בריקוד. בהמשך אספה סט. דניס קבוצת אנשים שהכירה, ולבקשתה הסכים מנהל ובעל תיאטרון האדסון לאפשר לה להופיע לראשונה בינואר 1906 בשתי הופעות צהרים, האחת בפני קהל מנהלי תיאטראות והשניה בפני קהל מוזמן. את השם המקצועי נתנה לה אימה, משלבת את הכינוי Saint.
סט. דניס החלה לרקוד קטעי סולו בבתים שונים וסיירה עם להקות שהופיעו במחזות זמר, מאז בגרותה. כמו דאנקן, היא ראתה את פולר מופיעה בפריז, והתרשמה מההופעות של Sada Yacco ולהקת התיאטרון היפני שלה, אותם ראתה לראשונה בתיאטרון של פולר בתערוכה הגדולה ב-1900 בפריז. אך בשונה משתי חלוצות המחול המודרני האמריקאי, היא עבדה בעיקר בארה"ב ובשל כך נחשבת לאם המחול המודרני האמריקאי.
סט. דניס לא חשבה שעליה להסתכל לאירופה מנקודת נחיתות, כמו שעשו אמני הבלט האמריקאים. אחרי הכל, המחול המודרני היה חדש באירופה כמו בארה"ב והסנוניות הראשונות שזכו לתהילה באירופה היו דווקא יוצרות אמריקאיות. כשחובבי הבלט האמריקאי עדיין לא העזו לחלום על אפשרות של יצירת בלט "אמריקאי" שישתווה או יתחרה בבלט האירופאי, דניס ושון עסקו כבר בשאיפה ליצור מחול אמריקאי. אבל היא בחרה במסלול אמנותי של מחול מודרני שונה. דניס דחתה את המחול האימפרסיוניסטי העדין, וגם את מחול ההבעה הגרמני שביקש לתת ביטוי אישי לאמן ולחברה, תוך הסתכלות פנימה. היא בקשה מחול יותר אופטימי, מוחצן, מיסטי-דתי עם מסר מוסרי.
היא הציגה לקהל האמריקאי שלה את תפיסתה הרוחנית עם הפירוש האישי שלה באמצעות צורות אוריינטליות. היו אלה רשמים ממזרח הודו, מצרים וסגנונות ריקוד יפניים. כבר מתחילה היא החליטה שעליה לשלב בריקודים שלה יופי חזותי עם מסרים רוחניים של תרבויות לא מערביות. ההתייחסות הרוחנית הרצינית שלה הפכה את האקזוטיקה למדרגה של אמנות גבוהה, למרות שהלהקה שהיא ייסדה עם בעלה טד שון אחרי 1914 הופיעה לרוב בקרקסים של וודוויל.
הופעתה הראשונה הייתה בשנת 1906 והיא נחשבת גם לתכנית הסולו הראשונה שאי פעם ניתנה בניו-יורק. התכנית שלה כללה שלושה פורטרטים הודים:
Radha מספר על כהנת דת הנכנסת לאקסטזה באמצעות המחול ורוקדת עד אפיסת כוחות. הריקוד מתחיל בישיבת לוטוס. היא רוקדת 5 ריקודים כאשר כל ריקוד מסמל את אחד מחמשת החושים. הייתה לבושה בשרשראות שחשפו את עור גופה, שגרם לסנסציה.
The Incense פולחן פרטי של אשה המתפללת לאל תוך כדי שהיא מעלה לו קטורת. העשן מסתלסל באויר ותנועת הידיים מחקה אותו.
The Cobras שתי זרועתיה מתנועעות כנחשי קוברה והטבעות שעל ידיה נותנות אשליה של עיניים.
Spirit of the Sea – בזרועותיה בדי משי משוכים לקצות הבמה, ועם תנועות רחבות ואיטיות היא מביעה את עומק הים ללא סוף.
היא הופיעה עם הריקודים האלה ברחבי אירופה במהלך שלוש השנים הבאות. כשחזרה לארה"ב בשנת 1909 היא החלה להופיע עם Egypta ועבודות אחרות תחת המפיק הניר ב. הריס. במהלך כל הקריירה שלה סט. דניס הראתה יכולת מדהימה לצרף שימושיות עם אידיאליזם, וידעה לנצל את הכשרון האמנותי שלה גם בצורה מסחרית.
סט. דניס התייחסה לאימוני הריקוד שלה בצורה רצינית והעלתה אותם לדרגת אמנות גבוהה. בשונה מדאנקן, שהביעה רגשות בצורה ישירה, סט. דניס הציגה לקהל האמריקאי תמונות עם פירוש אישי של צורות מהמזרח הרחוק, את ההתרשמויותיה מסגנונות הריקוד של מזרח הודו, מצרים ויפן. אם דאנקן רקדה בעיקר כסולנית כשמסכים כחולים פשוטים משמשים לה כרקע, לסט. דניס הייתה להקה וכל האלמנטים של מופע כמו תלבושות, מודלים של פגודות ומזבחות, וקרני אור צבעוניות שימשו אותה. הקהל אומנם נמשך מאוד להפקות הויזואליות המרהיבות, אך עבורה היו אלה אמצעים להביע את חזונה הרוחני. היא נשענה עליהם יותר מאשר על התנועה שהייתה מינימלית, וכללה הליכות מיוחדות, הפניית הראש, ותנועות גליות של הזרועות.
ב-1914 הגיע טד שון (Shawn, 1891-1972) כתלמיד לבית הספר של סט. דניס, לאחר שהחלים ממחלת פוליו והחליט להפנות את האנרגיה שלו לריקוד. באביב 1911 הוא צפה בהופעה של סט. דניס בדנבר, שריגשה אותו כחוויה דתית. לא עבר זמן מאז שהצטרף לסט. דניס כתלמיד, הוא הפך לבן זוגה לחיים ומאוחר יותר לבעלה. יחד הקימו בית ספר ולהקה בלוס אנג'לס שנקראה 'דנישון' (Denishawn). שון, הצעיר מסט דניס בעשר שנים, למד בלט כתרפיה והחל להופיע במופעי ריקודים סלוניים שהיו אופנתיים בזמנו, בשעות טקסי התה במלונות. הוא למד תיאולוגיה ובמקביל רקד ריקודים סלוניים, למורת רוחם של האנשים סביבו שאמרו שמחול אינו יאה לגברים. לאחר שעזב את לימודי התיאולוגיה הוא נעשה הרקדן-גבר הראשון שהופיע בקונצרטים של מחול רציני בארצות הברית.
בית הספר פעל משנת 1915-1930, והעביר לתלמידיו תערובת של יסודות בלט, תרגילי דלסרט, טכניקות הודיות, סיניות ויפניות, יחד עם המחשה ויזואלית של מוזיקה שהעבירה סט. דניס. היו אלה ריקודים שששיקפו מבנים של יצירות מוזיקליות במונחים של מצב רוח, עם התיחסות לתווים וסימני פיסוק. לבית הספר היו שלוחות ברחבי ארה"ב. הכוח הארגוני היה של שון אבל המילה האמנותית האחרונה הייתה של סט. דניס. כדי שבית הספר יוכל לשרוד פיננסית הם ערכו סיורים רבים והופעות בקצב רצחני (82 הופעות בסיור של חודשיים). בשנת 1925 הם ערכו סיור מוצלח במזרח הרחוק, וחזרו משם עם תלבושות ורעיונות חדשים לריקודים. הריקודים בלהקה היו מופעי ענק ראוותניים על נושאים אקזוטיים.
אלפים באו לראות את המופעים האלה. בשל הוצאות הענק הם היו זקוקים לחיבת הקהל ונעזרו באלמנטים תיאטרליים כמו תלבושות מרהיבות, תאורה ותפאורה מרשימים. מכאן שהם נאלצו לעשות לא מעט פשרות אמנותיות. בתחילה הם ניסו לתת דוגמא בעבודה שלהם של זוג נשוי הגון כדי לשנות את הדימוי המוסרי הירוד של רקדני הבלט. אך בהמשך, לכל אחד היו מאהבים משלו, ולפעמים שניהם התאהבו באותו הגבר. בשנת 1930 הם נפרדו.
לאחר שסט.דניס ושון נפרדו, הקים שון עוד בשנות ה-'1930 להקת גברים ראשונה המורכבת כולה מרקדנים גברים אתלטיים ואיתם הופיע עד שנות ה-'1940. החידוש בלהקת "רק גברים" היה משמעותי מכיוון שעד אז רקדנים שימשו בעיקר כתפאורה לבלרינות, ובנוסף, מכיוון שבשנים אלה גברים ונשים למדו יחד בשיעורים, והגברים חיקו את תנועת הנשים. בעצם הקמת להקת גברים הרים שון את דימוי הגבר במחול. הוא היה נחוש להוכיח שריקוד הוא מקצוע שגם גברים יכולים לעסוק בו ללא כל התנצלות. שון האמין שבאמריקה צריך לרקוד נושאים מקומיים. ואכן הריקודים שיצר עסקו בנושאים של אפריקנים, אינדיאנים, ובוקרים. הוא הזמין מוזיקה מקורית ממלחינים אמריקאים ולמעשה זרע את הזרעים הראשונים למה שתעשה מאוחר יותר הכוראוגרפית אגנס דה מיל ברודיאו ובאוקלהומה.
הלהקה עשתה חזרות ב-Jacob’s Pillow, אחוזה כפרית במצ'וסטס ששון רכש בשנת 1931. כשהלהקה התפרקה בשנת 1940 הפך שון את המקום לבית ספר למחול בקיץ, והתקיימו בו קונצרטים למחול. הופיעו שם גדולי הכוכבים הוא כלל את כל סוגי המחול. הוא ניהל את המקום עד יום מותו בשנת 1972, ולאחר מותו מנהלים את המקום אמנים גדולים והוא פעיל עד היום.
בית הספר היה עבורם מקום להראות את התחום הפדגוגי החלוצי שלהם. אם בעבר כל פעילות המחול בארה"ב הסתמכה על אמנים מיובאים, הרי לראשונה הוקם בית ספר על ידי מורים אמריקאים. בבית הספר שון לימד בלט, תרגילי גמישות, ותנועה חופשית. סט. דניס לימדה טכניקת מחול יפנית, יאווית, הודית, סינית ויוגה. היו גם מורים למחול ספרדי, דרמה ואיכויות קינטיות של תנועה. הם הוסיפו גם את שיטת דלסארט, שהייתה המומחיות של שון, ופנטומימה. בזמן מלחמת העולם הראשונה היה גם שיעור לפטריוטיזם שכלל: היגיינה, עזרה ראשונה, צמצום בצרכים ובישול פשוט. עירוב המקצועות הזה הוא שאפיין את סגנון דנישון. תפיסת עולם מאחורי אוסף אקלקטי זה של מקצועות ביטא את התפיסה שאמנות המחול היא רחבה מכדי ששיטת הוראה אחת תוכל להכיל את הכל. לכן, הם כללו שיטות הוראה רבות. הם הכירו באתגר להשתמש בכל מה שעמד במבחן הזמן, שלדבריהם הוא האמיתי. הם האמינו שכל תרבות בכל תקופה רקדה, נעה באופן רתמי כדי להביע את עצמה, וזה מה שרצו ללמד. החזון שלהם היה להקים אוניברסיטה של מחול. בהמלצת לואיס הורסט, המנהל המוזיקלי של הלהקה, הם לימדו גם קורסים של המחשה מוזיקלית, שנבנו בקשר הדוק עם מבנה המוזיקה. כל רקדן רקד כלי אחר למוזיקה של באך או שוברט. הריקודים תיארו את מצב הרוח של המוזיקה. בית הספר שכלל לינה הכיל אלפי תלמידים, וביניהם היו גם מרתה גראהם, דוריס האמפרי, וצ'רלס וידמן.
סגנון דנישון נטה לעבר הרוחני. סט. דניס הייתה נוצרית אדוקה אבל גם רקדנית וכאן הייתה לה דילמה בין התמקדות בדת לבין העיסוק בגוף. היא מצאה את הפתרון בהתקרבות למזרח שם המחול נהנה ממעמד מכובד ועסק בנושאים של אלים ואגדות עתיקות, לא כמו בתיאטרון הפופולרי באמריקה. במזרח הריקוד כאמנות גופנית תופשת חלק חשוב מהפולחן ובאמצעותה אפשר להתקרב לרוחניות האל. הקהל באמריקה לא היה מקבל רקדנית שרוקדת ריקודים דתיים, אבל היא עשתה זאת תחת הכותרת של ריקודים על נושאים של אלים מזרחיים ולכן התקבלה. היא האמינה שהיא מעבירה בריקוד שלה מסרים רוחניים ומוסריים, וכך היה קל יותר לקהל האמריקאי לקבל עבודות עם מסר מוסרי בעטיפה אקזוטית. בריקודים היא הקרינה אישיות של אשה יפה בלונדינית מלאת הבעה אך גם תמימה.
החומר התנועתי היה פשוט ומורכב ברובו מתנוחות ללא תנועה זויתית, ותנועות זורמות ומעגליות. היא הייתה ידועה בעבודת הידיים והזרועות, כאילו לא היו בהם עצמות. היא עשתה שימוש בתנועות סיבוביות פשוטות, עם הדגשים מעודנים וניחוח אקזוטי. החומר התנועתי שלה אמנם שאב השראה מפולקלור, אבל היא לא ניסתה להיות אותנטית. היא טענה שהיא מרגישה את הודו בדמה ולא צריכה לחפש את האותנטיות בצעדים. הריקודים שלה היו קצרים ובעלי מבנה פשוט וחומרים תנועתיים פשוטים. כשעשתה עבודות גדולות יותר היו אלה במבנה של סוויטה – צירוף ריקודים קצרים שהיו קלים לקליטה. בריקודים שלה יש התפתחות ושינויים העוברים על הדמות. שינוי בתלבושת יכול היה להביע שינוי פנימי או שינוי במעמד. בניגוד לסצינות המזרחיות של פוקין ודיאגילב, שתיאור תמונה חיה, היא עסקה בתיאור מחזור חיים, לידה, חיים, מוות, או פולחן של יחסי גבר-אישה כחלק מהטבע.
לסיכום, מבחינה היסטורית החשיבות של להקת דנישון הייתה לא בשל ההפקות שהעלתה ולא בגלל ניתוח התנועה שעסקו בו, אלא מכיוון שהלהקה סיפקה לרקדנים שיטות אימון בסגנונות ריקוד שונים. הרקדנים בלהקה, שיהיו הדור הבא של כוראוגרפים מודרנים, התנסו בהופעות מקצועיות ובאסתטיקה מוגדרת, שנגדה הם גם מרדו במטרה ליצור סגנון אישי ושונה משלהם. סט. דניס וטד שון יצרו הפקות ענק שדיברו והרשימו את הקהל הרחב השמרני והבורגני, ואילו האמנות האקזוטית שלהם פנתה יותר לקהל הרחב. יחד עם זאת, עיקר העשייה האמנותית שלהם הייתה השגת התיחסות למחול כאל אמנות רצינית.
ביבליוגרפיה
Schludt, Christena. 1962.The Professional Appearances of Ruth St. Denis and Ted Shawn. New York: New York PublicLibrary
Schludt, Christena. 1971. Into the Mystic with Miss Ruth. Dance Perspectives, 46
Shawn, Ted. (1910) 1963. Every Little Movement: A Book About François Delsart. New York: Horizons
